מילה אחת, וסטרבורק, בלעה את כל חלומותיה

חנה אדומת השיער התגוררה עם משפחתה בעיר חרונינגן בהולנד. יום אחד כשיצאה עם אחיה לטיול ערב, בקיץ של 1941, נתקלה באדם שהכריז על הגרלת לוטו מיוחדת לטובת אמנים שלא זכו לפרסום. כך פגשה את יונה הצייר. אבל זה לא היה הזמן הנכון להתוודות על תחושות אהבים. סיפור ליום השואה

לחנה אדומת השיער לא היה מושג מי האיש ששלח לה את המעטפה שעל גבה נכתב "בשורות טובות". פסוק שבוודאי נלקח ממקור ידוע, "הווי גומל לאדם על חסדיו", צורף למען. אביה בוודאי יידע לומר אם זהו פסוק מהתנ"ך או אולי מהברית החדשה או ממקום אחר. הוא היה רכון על הספרים מאז ומעולם. אבל היא לא התכוונה לפנות אליו בעניין זה. ברגע ההוא יותר חשוב היה לה לאחוז במכתב ככל האפשר ולהאריך את שעת ההתרגשות שלה.

 

סיבות אחרות להתרגש ממילא לא היו. הגרמנים נכנסו להולנד באביב הקודם, ואחיה הבכור הירבה לתאר באוזני המשפחה בזמן ארוחות הערב את חזון האימה שלדעתו יביא היטלר על יהודי הולנד. "אצלנו לא יקרו דברים כאלה", היתה אמה של חנה פוסקת ואז מגישה לשולחן את התבשיל הספרדי המסורתי שעבר במשפחה במשך דורות. סיפורי חורבן היו שנואים עליה ממילא, וכך נמנעה גם מלספר לילדיה את סיפורו של אחד מאבות המשפחה, בפורטוגל, שנתפס על ידי האינקוויזיציה חוגג לבדו את חג הפסח, לאחר שפקודת הגירוש של המלך פרננדו ואשתו איזבלה נכנסה לתוקף גם שם. מילותיו האחרונות קודם שנשלח אל עינויי מותו היו: "תמסרו להוד מלכותם שהבומאלוס, חביתיות המצה, יצאו פשוט נהדר".

 

הפחד, שהחל כצל רחוק, גדל והתקרב מאז פרצה המלחמה וקיבל צורה ושם מוחשיים. עבור חנה התכנס זה בתוך מילה אחת, לא ארוכה מדי: וסטרבורק. זה גם היה שמו של מחנה הפליטים המרכזי שהוקם לא רחוק מחרונינגן, עירם. השמועות על המוני היהודים שמוחזקים שם לאחר שנמלטו מגרמניה הגיעו לאוזניה דרך ידיד, צייר מקומי מוערך שאחיו היה אחד ממתכנני המקום. היא לא שיתפה את משפחתה בסיפורים ששמעה מאותו צייר בעל נפש מפוזרת, אבל בראשה הלך והושלם אותו ציור כהה, אותה תמונה מעציבה, שממנה לא הצליחה עוד להיפטר.

 

בראשית הקיץ של אותה שנה, כשהלכה לטיול ערב עם אחיה ברחובות חרונינגן, עצרו ליד אדם שעמד והכריז על הגרלת לוטו מיוחדת. קבוצה של אמנים שלא זכו לפרסום של ממש החליטו לקיים הגרלה שהזוכים בה יקבלו ציורים מקוריים פרי עטם של אלה המבקשים הכרה עוד בחייהם. "בזמנים קשים בהם כולם נדרשים לחסוך, חִשבו על האמנים, שזוהי דרך חייהם היחידה".

 

אחיה ביקש לקנות כרטיס אחד לעצמו, אבל מכיוון שלא היה בידו מספיק כסף, רכש רק אחד חלקי שלושה מהכרטיס, בשותפות עם זוג קשישים שהזדמן למקום.

 

"אם לא נעזור לאמנים, הם פשוט ייעלמו", חזר אחיה אחרי מילותיו הברורות של רוכל הכרטיסים. חנה תהתה על כך במשך כל אותו שבוע. "אם לא נעזור לאמנים, הם ייעלמו", שמעה את אחיה אומר, ואת עצמה שאלה - ומה יקרה אם אף אחד לא יעזור ליהודים? מי יציל אותם?

 

כשסיפוריו של ידידה הצייר - שבעצמו לא נזקק לתמיכה של שום הגרלת לוטו מכיוון שמשפחתו היתה קשורה באחד ממפקדי הצבא של הולנד - הלכו והשחירו, הכילו עוד ועוד רטים מחייהם של הפליטים היהודים בווסטרבורק, הלך והעכיר מצב רוחה. עד שבאחד הימים לא הצליחה לרסן את עצמה ופתחה את תיבת האוצר של הוריה, כדי להוציא משם תכשיט או שניים שאפשר יהיה למכור אותו ולקנות בו כרטיסי הגרלה.

 

מוכרחים להציל את האמנים, אמרה לעצמה, ביקשה למצוא נחמה בכך שהיתה לה את היכולת להציל איזה אדם. "הם לא ישאירו את היהודים במחנה ההוא לתמיד", ניבא הידיד הצייר באופן מדויק להחריד. "הם ישלחו אותם יום אחד בחזרה לגרמניה". הוא צדק, רק יעד המשלוח היה מעט שגוי. בתוך שנתיים כבר תצא רכבת ישירה מווסטרבורק לאושוויץ.

 

הרוכל שהציע את כרטיסי ההגרלה עשה כך פעמיים בשבוע, בימים שלישי ושבת. היתה בימה קטנה ששירתה אותו למשך אותה שעה, בה העניק כרטיסי הגרלה לאלה שביקשו להציל מישהו מאותם אמנים מורעבים, שעוד מעט יירדו אל השאול רק משום שאף נפש הולנדית טובה לא טרחה לסייע להם. חנה נעמדה מול הרוכל בעל העיניים השועליות וביקשה כרטיסים בכל הכסף שהיה בידיה.

 

היא קיבלה יותר גולדנים מכפי שציפתה עבור תכשיט אחד של אמה, טבעת דקיקה ובה יהלום. ב-28 הכרטיסים שמסר לידיה מוכר הכרטיסים צעדה חנה חזרה לביתה. היא לא התאמצה להסתיר את מעשה הגניבה, או שהיתה עסוקה מדי במחשבות על גאולת האמנים. אמה, שגילתה מיד שטבעת היהלום שלה נעלמה, העדיפה לא לומר מילה לבתה. היא ידעה שאם בת הזקונים שלה הזדקקה לטבעת היהלום, ודאי היתה לה איזו סיבה שאין טובה ממנה.

 

רחמים. זאת היתה הסיבה. היא ריחמה על אלה שלא יזכו לחיים טובים יותר.

 

היא פתחה את המכתב באותה התרגשות שלא פסקה. זה היה מכתב מהאדון פאול וואקס, שהציג עצמו כמנהל ההגרלה לטובת האמנים. מחוץ לחלון שלה, ראתה חנה את בעל המכולת שלהם תולה כרזה מטעם כוחות הכיבוש. הכוחות עדיין לא עברו בחרונינגן, אבל הוא הרגיש כי נועד להקדים את הבאות.

 

"גברת יקרה, אני שמח להודיע לך כי שלושה מכרטיסי ההגרלה שקנית זכו במקומות הראשון, השני והשלישי, ולכן את הזוכה המאושרת בשלושת הפרסים הראשונים. קרה המקרה, והצייר שתרם את ציוריו לטובת הפרסים הודיעני כי חלה בשבועות האחרונים (ודאי טיפוס יהודי כלשהו, שכן אלה מרבים לחלות מאז שנכנסו לכאן ידידינו הגרמנים), ולכן לא הספיק להשלים את הציורים שנועדו לעמוד לטובת הפרס. ביקשני האיש, מר יונה שמו, להתנצל בפני הזוכים, בפנייך, ולבקש ארכה לצורך השלמת הפרס כמתחייב. אנא צרי קשר עם האדון בטלפון המיוחד שמספרו 5443 ונמצא בחנות הכובעים הסמוכה לביתו.

 

שלך,

פאול וואקס"

 

לא סתם שריפה. שריפה של השכל הטוב

אחיה נכנס לחדר מיד כשסיימה לקרוא את המכתב. הוא אמר שיש בחוץ ריח של שריפה, אבל לא סתם שריפה. שריפה של השכל הטוב. משהו שאי אפשר לכבות עם דליים של מים. היא הקשיבה לו כשסיפר לה על החדשות האחרונות מתחנות הרדיו הרחוקות שהצליח לקלוט. היא סיימה את השיחה איתו במשפט: "אבל אתה מוכרח להאמין שעוד יש תקווה ויש סיכוי למשהו טוב". הוא נגס בתפוח ששלף מכיס מעילו והביט בה בלי לומר דבר.

 

רק בחלוף חודשים, ולמעשה, בארבעה במאי, מה שעתיד להיות יום הזיכרון של הולנד, ושוב למחרת, בחמישה במאי, היום שיהפוך ליום השחרור, רק אז אזרה אומץ והתקשרה אל יונה הצייר. הוא שמח מאוד לשמוע את קולה ונדמה היה שנסכה בו את מעט הביטחון ותשומת הלב שהיה זקוק להם ושלא הצליח למצוא בעצמו בימי המלחמה.

 

הם נפגשו בביתו, היכן שעמד כן הציור שלו, ויונה, שאביו היה רב הקהילה בכבודו ובעצמו, ביקש לזרז את מהלך הפגישה, חושש שאביו יחזור מבית הכנסת וימצא את בנו מדבר בחדר האירוח עם צעירה גויה נאה.

 

כן, זה היה הזמן הנכון בשבילה לספר לו שהיא יהודיה, כמותו.

 

זה לא עזר לו להשלים את הציורים. כשהביט בה נמלא שיתוק חדש שכמותו לא הכיר, גם לא כשהאזין לאביו או לחבריו יודעי הדבר שהעבירו את מעט הידיעות שהגיעו מהדרום. בסוף חודש מאי היו הציורים באותו מקום שבו היו כשהגיעה חנה אדומת השיער לביתו, וכך היה גם באמצע חודש יוני ובראשית יולי של אותה שנה.

 

"אפילו כרטיסי ההגרלה לא שווים את הנייר שעליהם הם מודפסים בימים כאלה", הקניט אותה אחיה לאחר שסיפרה לאמה על דבר זכייתה הרחוקה. "עד שהמזל מגיע אל חנה, הוא מגיע בלי אוויר, בלי גוף, חלש, חיוור, נראה בדיוק כמו האסירים בווסטרבורק", הוא צחק, והקול שלו הדהד בתוך ראשה של חנה כמו פטיש שמכה בפעמוני ברזל. היא שנאה את הדרך שבה ניסה להוביל את מחשבותיהם. דרך האין-תקווה.

 

"ומה עם אלוהים?" החזירה לו. הוא השתתק.

 

למרות שלא האמין בדבר, באלוהי עמו המשיך להאמין ובאדיקות. "הלוואי ויושיע אותנו", אמר בעברית.

 

"למה הוא מחכה?" שאלה אותו.

 

הוא הביט בה כמי ששונא את אחותו יותר מכל אדם אחר, וכפי שהיה עושה פעמים רבות כשהיה נעלב, שמר את מילותיו לעצמו והסתלק כעבור זמן.

 

בשבעה ביולי 1941 הגיע מברק על שמה של חנה. זה היה היום שבו הודיע נשיא ארצות הברית רוזוולט מהבית הלבן על נחיתת כוחות אמריקניים באיסלנד האסטרטגית. חנה כמובן לא ידעה מזה. היא גם לא ידעה על מבצע ברברוסה הגדול, שבו נכנסה מכונת המלחמה הנאצית לתוך רוסיה. למעשה, רק באותו שבוע הודיעו היפנים על גיוס של מיליון חיילים, צ'רצ'יל שלח מסר לסטאלין שבו הביע את תקוותו שיוכלו לשלב כוחות מול הנאצים. ואלה, בינתיים, בלילה שבין השני והשלישי בחודש רצחו כ-7,000 אלפים יהודים בלבוב שבפולין ועוד 2,500 בקובנו, ליטא, שלושה ימים אחר כך. היא ידעה רק שהשנה הזאת היא השנה המוזרה בחייה.

 

יונה כתב לה:

 

"חנה יקרה, אני מקווה שאתם בטוב. הואילי לסור לביתנו, מאחר שפרסי הזכייה שלך מוכנים ועומדים לרשותך".

 

בתוך כל העשן שפיזר אחיה במילותיו ובתיאורי הקרב המפורטים מהחזית, אלה שפעמים רבות היה בודה מלבו כמו מוצא איזו משמעות בדשדוש במי השאול, מצאה חנה סיבה לשמוח. היא לבשה את בגדיה הטובים ביותר ויצאה אל הבית שעמד על הגבעה היחידה בחרונינגן.

 

הבית היה ריק. דלת הכניסה, שעליה נכתב באותיות זהובות שם המשפחה של יונה, עמדה פתוחה. חנה צעדה אל תוך הבית וכבר ידעה. היא לא תמצא אותם. לא שם. הם כולם עכשיו בתוך המילה. המילה ששמעה בפעם הראשונה מאחיה ושסימנה עבורה את סופם של החלומות. זה היה מפליא איך מילה אחת, וסטרבורק, הצליחה לבלוע את כל תקוותיה, פעם אחר פעם. די היה לומר "וסטרבורק", ופניה היה נחמצים ועיניה נכבות.

 

כאילו ידע יונה שתבחר לשבת על אותה כורסה

היא התיישבה על הכורסה שאולי שימשה את אביו של יונה והניחה את ידיה על המסעד. הפרסים שלה היו ממש מולה, כאילו ידע יונה שתבחר לשבת על אותה כורסה. היו שם שלושה ציורים שלמים, גמורים. באחד צייר יונה את הנוף שניבט מחלון הבית. נופה של חרונינגן. הציור שעמד בסמוך לו הציג את בני משפחתו של יונה. אביו, רב העיר, אמו, הוא עצמו ושני אחיו הקטנים. הציור השלישי היה המסקרן מכולם. היא לא ידעה בדיוק כיצד להתייחס אליו. זה היה ציור מופשט ושונה משני האחרים. היא ביקשה לקרוא לו "חופה יהודית בצל העצים".

 

האם ניחשה את כוונות ליבו באותה שעה?

 

חנה פיזרה את שיערה, קווצות קווצות של שיער אדום, בוער כאש, והביטה בציורים בזמן שהשמש שקעה מעל חרונינגן בפעם האחרונה. היא היתה יכולה רק לנחש מה יעלה בגורלה שלה ובגורל בני משפחתה. זה לא היה הזמן הנכון להתוודות על תחושות אהבים. זה היה הזמן הכי פחות נכון. ובכל זאת, בין כל הפחדים ותחושות האימה שהטילה עליה עירה, מצאה את אותה מחשבה אבודה, שם עמוק בתוך אחד הציורים.

זה היה הרצון שלה לאהוב שפרץ החוצה.

 

ובאיזה כוח.

 

היא חזרה על שמו של יונה כל אותו הערב.

 

ולמחרת.

 

וכשהם באו בשבילם, גם בשבילם, היא האמינה שמשהו טוב יקרה. אולי אפילו שם, בתוך המילה החשוכה, בתוך וסטרבורק. אולי היא תראה אותו. את זה שהכל היה ברור לגביו עכשיו.

 

היא הביטה בעיניו של אחיה בשעה שעזר לה לטפס אל המשאית שעצרה ליד ביתם וקיוותה למצוא בהן איזו תפילה.

 

אחיה נשא תפילה לאלוהיו. זאת היתה הפעם הראשונה שהתפללו יחד.

 

צילומים ממחנה וסטרבורק