לבסוף נפרדתי מאלינור בגלל החמאס

"היא הקיפה בניין נטוש ואני ידיתי אבנים לחול/ ספרתי שמונה אבנים עד שהיא חזרה, תוססת/ כמו טמפלרית חצופה שהגניבה ארגז תפוזים לכיס". שני שירים חדשים של יקיר בן משה

שׂישׂו את ירושלים

לְבַסּוֹף נִפְרַדְתִּי מֵאֱלִינוֹר בִּגְלַל הַחַמָאס. וְדַוְקָא בְּמִסְעֶדֶת פְלוֹרֶנְטִין.

לֹא יָכֹלְתִּי לִסְבֹּל אֶת הָעֻבְדָּה שֶׁהִיא מַצְדִּיקָה פִּגּוּעִים "בִּגְלַל הַכָּבוֹד

שֶׁל הַפָּלֶשְׂתִּינָאִים". מִיָּד הִקְפַּצְתִּי אֶת צַלַּחַת הַזֵּיתִים עַל הַשֻּׁלְחָן

וְהוֹדַעְתִּי שֶׁהִיא שִׁטְחִית, חַסְרַת בִּטָּחוֹן וּמְנַסָּה לִמְצֹא-חֵן

כְּמוֹ פְּעֻלָּה בְּנֹעַר הָעוֹבֵד. קַמְנוּ מֵהַשֻּׁלְחָן.

בַּיְצִיאָה הִיא הִתְעַקְּשָׁה לְהַחְזִיק לִי אֶת הַיָּד, סֵרַבְתִּי.

בִּקְּשָׁה לַעֲשׂוֹת סִיבוּב בָּרֶגֶל, הִסְכַּמְתִּי.

הָלַכְנוּ לַמּוֹשָׁבָה הַגֶּרְמָנִית.

הִיא הִקִּיפָה בִּנְיָן נָטוּשׁ וַאֲנִי יִדִּיתִי אֲבָנִים לַחוֹל.

סָפַרְתִּי שְׁמוֹנֶה אֲבָנִים עַד שֶׁהִיא חָזְרָה, תּוֹסֶסֶת

כְּמוֹ טֶמְפְּלְרִית חֲצוּפָה שֶׁהִגְנִיבָה אַרְגַּז תַּפּוּזִים לַכִּיס.

הוֹדַעְתִּי שֶׁזֶּהוּ, הַשָּׁעָה מְאֻחֶרֶת, וְהֶחְזַרְתִּי אוֹתָהּ הַבַּיְתָה בָּאוֹפַנּוֹעַ.

כָּל הַדֶּרֶךְ נִסִּיתִי לָשִּׁיר "שִׂישׂוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם", אֲבָל נִכְשַׁלְתִּי.

לֹא הִגַּעְתִּי לַטּוֹנִים הַגְּבוֹהִים, בְּעוֹד הִיא מְזַמְזֶמֶת אֶת הַפִּזְמוֹן בְּלִי לְזַיֵּף.

שְׂמֹאלָנִית דְ'שְׂמֹאלָנִית, אוֹהֶבֶת שִׁירֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

עָבַר שָׁבוּעַ וְלֹא הֶחְזַרְתִּי לָהּ טֶלֶפוֹן. נִסִּיתִי לִפְנוֹת יָמִינָה

וְהִכַּרְתִּי קְצִינַת קֶבַע. לֹא מִתְעַנְיֶנֶת בְּפּוֹלִיטִיקָה, מַה זֶּה שָׁוֶה.

הִכַּרְתִּי מִישֶׁהִי אַחֶרֶת, מוֹרָה לְיוֹגָה שֶׁכָּל הַזְּמַן שָׁלְחָה לִי שִׁירִים לַעֲרִיכָה.

חִפַּשְׂתִּי בָּהֶם פּוֹלִיטִיקָה וְלֹא מָצָאתִי. כָּךְ שֶׁלְּבַסּוֹף נִפְרַדְתִּי מֵאֱלִינוֹר.

תָּמִיד הָיִיתִי חָזָק בִּידִיעַת הָאָרֶץ.

"תמיד הייתי חזק בידיעת הארץ". יקיר בן משה (צילום: דינה גונה)

 

הגוף שלי מקום

וַהֲלֹּא שְׁנֵינוּ לְבַד כָּאן הַלַּיְלָה, אֲנִי אוֹמֵר לְשָׂרִית וּמִתְכּוֹפֵף לְכַבּוֹת אֶת הָאוֹר.

אֲבָל הִיא מִתְעַקֶּשֶׁת: הִבְטַחְתָּ לְגַלּוֹת לִי הֵיכָן לִמְצֹא אוֹתְךָ כְּשֶׁאַחְלִיט לָלֶכֶת.

אֲנִי מַצְבִּיעַ עַל אֲרוֹן הַסְּפָרִים, וְהִיא לֹא מְרֻצָּה.

הִנֵּה כָּאן, אֲנִי מַצְבִּיעַ עַל הָרֶוַח

בֵּין צְלִילֵי הַכִּנּוֹר שֶׁל סִיבֶּלְיוּס,

עַל הַשֶּׁקֶט שֶׁל מֵי הָאַמְבָּט

בְּעֹמֶק

פִּי הַטַּבּוּר, אֲבָל הִיא לֹא מְרֻצָּה.

מְבַקֶּשֶׁת שֶׁלֹּא אֲכַבֶּה אֶת הָאוֹר.

וַאֲנִי כְּבָר עָיֵף, כָּל הַגּוּף שֶׁלִּי מָקוֹם

וַהֲלֹּא שְׁנֵינוּ כָּאן הַלַּיְלָה. שְׁנֵינוּ לְבַד.

 

יקיר בן משה, יליד 1973, משמש כעשר שנים בתפקיד העורך הספרותי של בית ביאליק בתל אביב, כותב

רשימות לעיתונות על ספרי שירה וביקורות על מוזיקה קלאסית ואופרה, חבר מערכת "הליקון" ומנחה סדנאות לכתיבת שירה ופרוזה. שיריו מתפרסמים בעיתונות היומית, בכתבי העת ובאנתולוגיות, ותורגמו לשפות שונות.

 

ספר שיריו הראשון "בכל בוקר מקריח לפחות אדם בלונדיני אחד" ראה אור בהוצאת עם עובד, 2003, וזכה בפרס שר התרבות לשנת תשס"ג. שני השירים לקוחים מספרו החדש "תנשום עמוק, אתה נרגש", שראה אור בסדרת "כבר"