נזירת הבלוז

"כך הפכתי לנזירה", של ססר איירה הארגנטינאי, מספר את סיפורה של ססר, שרואה את עצמה כילדה בת שש, בעוד כל העולם מתייחס אליה כאל ילד. הנה קטע מתוכו

סֶסַר אַיירָה נולד ב-1949 בארגנטינה וכתב יותר מ-30 רומנים קצרים. "כך הפכתי לנזירה" היה להצלחה גדולה בארגנטינה ומחוצה לה. הספר מספר את סיפורה של סֶסַר, שרואה את עצמה כילדה בת שש, למרות שהעולם כולו מתייחס אליה כאל ילד

 

הסיפור שלי, "כיצד הפכתי לנזירה", התחיל בשלב מוקדם מאוד בחיי; מעט אחרי שמלאו לי שש שנים. תחילתו מסומנת בזיכרון חד שאני יכולה לשחזר לפרטי פרטיו. לפניו אין דבר; אחריו - הכול הופך לזיכרון אחד ברור, ארוך וממושך, שכולל גם את שעות השינה ולא נמוג עד שעטיתי את גלימת הנזירה.

 

עברנו להתגורר ברוֹסַריוֹ. שש שנותי הראשונות חלפו עלי ועל אבא ואימא בכפר במחוז בואנוס איירס. אינני זוכרת דבר מחיינו בכפר הזה ומעולם לא שבתי אליו. הכפר נקרא קוֹרוֹנֶל פּרינגלֶס. העיר הגדולה (כך נדמתה רוסריו למי שבא מהיכן שבאנו אנחנו) עוררה בנו התרגשות עצומה.

 

יומיים בלבד אחרי שעברנו החליט אבי לקיים הבטחה שהבטיח לי: לקנות לי גלידה. זאת היתה הגלידה הראשונה שלי; בפרינגלס לא היו גלידות. הוא, שבנעוריו ביקר בערים גדולות, דיבר פעמים רבות בשבחו של הממתק הזה, שנחקק בזיכרונו כחגיגה של טעמים, אבל הוא לא הצליח להסביר את סוד קסמו במילים. הוא תיאר את הגלידה באוזנַי בדיוק רב ואמר שמי שלא טָעם טַעם כזה, לא יוכל אפילו לדמיינו. וכך הִכְּתה הגלידה שורש במוחי הילדותי וגדלה עד שהפכה למיתוס.

ססר איירה. אמן הרומנים הקצרים (צילום: נעמי איירה)

 

הלכנו ברגל לגלידרייה שאיתרנו יום קודם לכן. נכנסנו. אבי הזמין גלידה בגביע במחיר של חמישים סנט בטעם פיסטוק, קרם וניל ותפוז סיני עם וויסקי, ולי הזמין גביע של גלידת תות בעשרה סנטים. ורוד היה הצבע החביב עלי. הייתי מלאת ציפייה. הערצתי את אבא הערצה עיוורת. התיישבנו על ספסל במדרכה, מתחת לעצים שמילאו באותה תקופה את מרכז רוסריו: עצי בננה. עקבתי אחר תנועותיו של אבי. בתוך שניות ספורות הוא חיסל את פסגת הקציפה הירוקה. ערמתי גלידה על הכפית בזהירות רבה והכנסתי אותה לפי.

 

ברגע שהתמוססו החלקיקים הראשונים על לשוני תקפה אותי בחילה. מעולם לא טעמתי משהו דוחה כל כך. הקשיתי על הורי בכל הנוגע לאוכל, וסודות תיאטרון הגועל לא נסתרו ממני כשלא רציתי לאכול; אבל הטעם הנורא הזה היה מעל ומעבר לכל מה שחוויתי אי פעם. תגובותי המוגזמות ביותר, גם אלו שמעולם לא העזתי להפגין, היו מוצדקות בהחלט. במשך חלקיק שנייה חשבתי להעמיד פנים שהכול בסדר.

 

אבא התאמץ כל כך לשמח אותי, אירוע נדיר כשלעצמו. הוא היה איש מרוחק, אלים ולא ידע להפגין רוך, ולכן כפשע היה בעינַי לוותר על הזדמנות כזאת. חלפה במוחי המחשבה לשתוק ולבלוע את הגלידה כולה, ולו רק כדי לרַצות אותו. אני אמנם קיבלתי אצבעון של גלידה, גביע קטן, לפעוטות, אבל בעיני הוא נראה כמו הר.

 

אני לא יודעת אם הייתי מצליחה לבלוע את הגלידה בגבורה, כי לא הספקתי לעשות זאת. הטעימה הראשונה ציירה על פני עווית בלתי רצונית של גועל שלא נסתרה מעיניו. עווית מוגזמת למדי, שהתמזגו בה תגובה גופנית ותגובה נפשית כאחת; האכזבה, הפחד והעצב העמוק שנבעו מהעובדה שאפילו בנתיב התענוגות הזה, לא אוכל ללכת בעקבות אבי. לא היה כל טעם לנסות ולהסוות את הבעת הגועל שעל פנַי. אפילו היום לא הייתי מצליחה להסתירה; היא נחקקה על פנַי לעד.

 

"מה יש לך?"

צליל קולו נשא את העתיד להתרחש.

בנסיבות רגילות, יבבות הבכי היו מונעות ממני לענות. כפי שקורה לילדים אחרים בעלי רגישות יתר, דמעותי היו מוכנות להתפרץ בכל עת. אבל הטעם הזוועתי שהופיע פתאום, חלחל במורד בגרוני ועכשיו חזר כצליפת שוט, שיתק אותי לחלוטין.

 

"גגגגחחח..."

"סליחה?"

"זה... מגעיל".

"זה מה?"

"מגעיל!" צווחתי בייאוש.

"אתה לא אוהב את הגלידה?"

 

נזכרתי שבדרכנו לגלידרייה, בין שאר המילים שנשאו עמן תקווה, אמר לי אבא, "בוא נראה אם אתה אוהב גלידה". מן הסתם הניח שאני אוהב גלידה. איזה ילד לא אוהב גלידה? יש אפילו מבוגרים שזוכרים את ילדותם כשרשרת ארוכה של תחנונים לגלידה. בשאלתו הדהדו התדהמה וקבלת הדין, כאילו אמר: "אני לא מאמין, אפילו בזה אתה חייב לאכזב אותי".

ראיתי שהתרעומת והבוז מתחברים בעיניו, אבל הוא התאפק. הוא החליט לתת לי הזדמנות אחרונה. "תאכל, זה טעים," אמר, וכדי להוכיח את דבריו הכניס לפיו כפית גדושה מהגלידה שלו.

 

לא יכולתי לסגת. הסתכנתי. באיזשהו מקום לא רציתי לסגת. הרגשתי שאם כבר הגענו לשלב הזה, עלי להוכיח לאבא שאני מחזיקה בידי את המאכל הדוחה בעולם. הסתכלתי באימה על הוורוד של הגלידה. התיאטרון הציץ מאחורי המציאות. או גרוע מכך, התיאטרון הפך למציאות, לנגד עיני, בתוכי. נתקפתי סחרור גבהים, אבל לא יכולתי לסגת.

 

"זה מגעיל! זה איכסה," כמעט נתקפתי היסטריה. "זה גועל נפש".

הוא לא אמר מילה. הוא בהה נכוחה ואכל במהירות את הגלידה שלו. שוב טעיתי בעצם העניין. שיניתי כיוון בבהילות ובבלבול.

"זה מר," אמרתי.

"לא. זה מתוק", ענה לי ברוך זהיר, מלא איום.

"זה מר!" צעקתי.

"זה מתוק".

"מר!!"

 

אבא כבר ויתר על כל סיפוק מבילויינו המשותף, מאחוות הטעמים, מהחברוּת. כל אלה נותרו מאחור, והוא ודאי חשב בינו לבין עצמו עד כמה היה תמים כשהניח שזה אפשרי בכלל. ואף על פי כן, ורק כדי להעמיק לחטט בפצע, הוא החל לשכנע אותי בטעותי. או לשכנע את עצמו שאני הטעות שלו.

 

"זה שמנת מתוקה מאוד בטעם תות, ממש מעדן".

טלטלתי את ראשי מצד לצד.

"לא? אז איזה טעם יש לזה?"

"דוחה".

"לי זה מאוד טעים", אמר בשלווה והכניס לפיו את הכפית פעם נוספת. יותר מכול הבהילה אותי השלווה הזאת. ניסיתי לפייס אותו בדרך מעוותת, האופיינית לי כל כך.

 

"אני לא מבין איך אתה יכול לאהוב את הגועל נפש הזה", ניסיתי לשוות לקולי נימת הערצה קלה.

"כולם אוהבים גלידה", אמר, רותח מזעם. מסֵכת הסבלנות נשרה מפניו, ואני לא יודעת איך לא פרצתי בבכי. "כולם חוץ ממך, מפגר".

"לא, אבא, באמת..."

"תאכל את הגלידה." קולו היה קר, חותך. "בשביל זה קניתי לך אותה, מטומטם".

"אבל אני לא יכול..."

"תאכל. תטעם לפחות. אפילו לא טעמת".

 

פקחתי את עיני לרווחה בשם יושרי שהוטל בספק (איזו מין מפלצת תשקר לשם ההנאה במצב כזה) וצעקתי:

"זה מגעיל, באמת!"

"מה פתאום מגעיל! תטעם".

"כבר טעמתי. אני לא יכול!"

הוא התעשת ופנה אלי באדיבות.

 

"אתה יודע מה, זה בטח הקור. לא הטעם, זה פשוט נורא קר. אבל תיכף תתרגל ותראה כמה שזה טעים". נאחזתי בקש. רציתי להאמין באפשרות הזאת, שלא היתה עולה בדעתי לעולם. אבל בתוך תוכי ידעתי שחבל על המאמץ. זה לא היה העניין. לא נהגתי לשתות משקאות קרים (לא היה לנו מקרר בבית), אבל טעמתי דברים קפואים בעבר וידעתי שזאת לא הבעיה.

 

אף על פי כן התעקשתי. בזהירות רבה טמנתי את קצה הכפית בגלידה וקירבתי אותה אל פי בתנועה לא רצונית.

הטעם היה מגעיל הרבה יותר מהפעם הקודמת. הייתי יורקת את הגלידה מהפה לו ידעתי איך עושים זאת. מעולם לא למדתי לירוק למרחקים. הגלידה זלגה משפתַי.

 

אבא עקב אחר כל תנועה שלי מזווית עינו ואכל את הגלידה שלו בכפיות גדושות. שלוש שכבות הצבע הלכו ונעלמו במהירות. הוא מעך את הקציפה עד שזו הגיעה לקצות הגביע, ואז התחיל לנגוס גם בו. אני לא ידעתי שהגביעים האלה אכילים והפגנת הפראות הזאת גדשה את שכבת הפלצות שמילאה אותי. כל גופי רעד. הרגשתי שהבכי מאיים לפרוץ. אבא דיבר אלי בפה מלא:"תטעם כמו שצריך, טיפש. כמות רצינית, שתוכל להרגיש את הטעם".

 

"א... אבל",

הוא סיים לאכול את הגלידה שלו וזרק את הכפית אל הכביש. מזל שהוא לא אוכל גם את הכפית, חשבתי. עכשיו התפנו משהתפנו ידיו, הוא פנה אלי, ואני ידעתי שאסון גדול עומד להתרגש עלי.

"תאכל את זה תיכף ומיד. אתה לא רואה שזה נמס?"

"מזל שהוא לא אכל גם את הכפית" (צילום: מאוריציו רוסאלס)

 

ואכן, ערֵמת הגלידה הלכה והפכה לנוזל, נחלים ורודים זרמו במורד הגביע וטפטפו לי על היד ועל הזרוע ועל רגלי הרזות, הנתונות במכנסיים קצרים. בשלב הזה הייתי משותקת לחלוטין. מצוקתי גברה בדילוגי ענק. בעיני נראתה הגלידה כמכשיר העינויים האכזרי ביותר שהומצא אי פעם. אבא חטף את הכפית מידי ונעץ אותה בגלידה. הוא העמיס עליה כמות מכובדת של גלידה וקירב אותה לפי. הדרך היחידה להתגונן היתה לסגור את הפה ולא לפתוח אותו לעולם. אבל לא הצלחתי בכך. פתחתי פה עגול והכפית נכנסה. היא נחה על לשוני.

 

"סגור ת'פה".

סגרתי. הדמעות כבר ציעפו את עיני. כשהצמדתי את הלשון לחיך והרגשתי את הקציפה נמסה, הפך כל גופי ליבבה. לא בלעתי. הגועל הציף אותי והתפוצץ במוחי כמו ברק. עוד כפית עמוסה עשתה את דרכה אלי. פתחתי את הפה. בכיתי. אבא תחב את הכפית לידי.

 

"תמשיך אתה".

נשנקתי. השתעלתי, בכיתי בצעקות רמות.

"עכשיו אתה סתם עושה הצגות. אתה עושה לי את זה בכוונה".

"לא, אבא," גמגמתי אבל זה נשמע כמו: "בא לא א לא בא בא".

"לא טעים לך? אה? לא טעים לך? מפגר." בכיתי. "תענה לי. אם זה לא טעים לך אין בעיה, נזרוק את זה לזבל ונגמר הסיפור".

 

הוא דיבר כאילו הפתרון הזה אפשרי. הגרוע מכול היה שלשונו היתה רדומה מקור בגלל המהירות שבה אכל את הגלידה שלו. אף פעם לא שמעתי אותו מדבר כך, בסרבול כזה שגרם לו להישמע אכזרי יותר, בלתי מובן, מפחיד מאוד. חשבתי בלבי שהזעם הוא שהקשה את לשונו.

"תגיד לי למה זה לא טעים לך. לכולם טעים ורק לך לא. תגיד לי למה".

להפתעתי הרבה הצלחתי לדבר; אבל לא היה לי מה לומר.

 

"כי זה מגעיל".

"לא, זה לא מגעיל, לי זה טעים".

"לי לא",ייבבתי.

הוא אחז בזרועי והוביל את ידי שאחזה בכפית אל גביע הגלידה.

"תגמור את הגלידה ונלך מפה. אני לא יודע למה הבאתי אותך לכאן בכלל".

"אבל זה לא טעים לי. בבקשה, אבא..."

"טוב, הבנתי. בחיים אני לא קונה לך יותר גלידה. אבל תגמור את זאתי".

 

בלית בררה הערמתי גלידה על הכפית. רק המחשבה שהסבל עומד להימשך ערפלה את חושי. כבר

לא נשאר בי כוח רצון. בכיתי בכי תמרורים, ללא מעצורים. למרבה המזל היינו לבד. לפחות ההשפלה הזאת נחסכה מאבא. הוא נאלם דום ולא מש ממקומו. הוא הביט בי באותה מורת רוח עמוקה ותהומית שבה אני הבטתי בגלידת התות. רציתי לומר משהו, אבל לא ידעתי מה. שהגלידה לא טעימה לי? כבר אמרתי. שטעמה של הגלידה דוחה?

 

גם את זה כבר אמרתי, אבל לא היה כל טעם לומר זאת, כי גם לאחר שנאמרו הדברים, הם עדיין נשארו בתוכי. לא הצלחתי לבטאם במילים משום שהוא אהב את הגלידה שקיבל, מבחינתו היא היתה מעדן. הכול הפך בלתי אפשרי, מעתה ועד עולם. בכיי גבר ומוטט אותי. לא יכולתי לצפות לשום נחמה. משני צדי המתרס נחסמה אפשרות הביטוי. הוא לא הצליח אפילו לומר לי עד כמה הוא בז לי, עד כמה הוא שונא אותי. הפעם הרחקתי לכת. מילותיו לא יגיעו אלי.

 

"כך הפכתי לנזירה"/ ססר איירה. מספרדית: אורית קרוגלנסקי. 124 עמ', הוצאת כתר