אולי הראיתי לך יותר מדי, התמסרתי מהר מדי

עשיתי איתך שטויות, אני יודעת. אמרתי דברים שלא היו צריכים להיאמר. אולי אתה חושב שאני משוגעת אבל אני לא מאשימה אותך. אני באמת קצת כזו, במיוחד כשאני מאוהבת. אז עכשיו החלטתי חגיגית: אני מתאהבת רק במי שרוצה אותי

אני יודעת שזה כל כך טיפשי, כל כך אינפנטילי, אבל זה פשוט חזק ממני. אני מצפה למייל ממך בכל פעם שאני מתיישבת מול המחשב, מקווה להיתקל בך במקרה, בכל רחוב בו אני הולכת, בכל שביל בו אני רוכבת.

 

אני מדמיינת את עצמי על האופניים בטיילת, זורחת ושלווה אחרי תרגול יוגה. אני רואה אותך מולי והעיניים שלנו נפגשות כמו שנפגשו לראשונה. אנחנו עוצרים ומסתכלים זה בזה בלי לומר מילה, רק מחייכים חיוך של הבנה וידיעה, שלא סתם נפגשנו שוב, שזה היה צריך לקרות. וכל הזמן שעבר נעלם כלא היה, ושוב אנחנו יחד.

 

כשאני לא במיטבי אני חושבת עליך ומקווה שלא תראה אותי. לא היום, אני אומרת, בפעם אחרת, בבקשה שזה לא יקרה דווקא היום, כשהפנים שלי נפולות, כשהעיניים שלי עייפות.

 

זה קרה כל כך מזמן, כבר עברה חצי שנה. אולי בכלל לא אזהה אותך? אולי גידלת שיער או זקן? אולי כבר חלפנו זה על פני זה פעמים רבות ופשוט לא ראינו? זה כל כך טיפשי מצידי לרצות אותך, אבל כזו היא התאהבות, סוג של טמטום. אם חושבים על כל הסימפטומים שלה, התאהבות היא מחלת נפש.

 

נראה שרק אם שני הצדדים מטומטמים באותו אופן, הטמטום לא מרגיש אינפנטילי. כנראה שעצם העובדה שהרגשתי איתך אידיוטית אומרת שהאהבה לא היתה הדדית. עשיתי איתך שטויות, אני יודעת. אמרתי דברים שלא היו צריכים להיאמר, שלחתי מיילים שלא היו צריכים להישלח. אולי אתה חושב שאני משוגעת, אבל אני לא מאשימה אותך. אני באמת קצת כזו, במיוחד כשאני מאוהבת.

 

יותר מכל התאהבתי בשקט שלך

אני נזכרת בימים שהעברנו יחד ולא יכולה לשכוח איך הסתכלת עלי בעיניים בורקות, איך נגעת בי ביראת כבוד, איך החזקת לי את היד וליטפת את האצבעות. איך ישבנו בין ההרים הירוקים והירח המלא וחיבקת אותי, והיה לי חם ונעים והרגשתי בבית. איך ישנו יחד עמוק ונוח, מכורבלים. איך שכבנו יחד על הבטן זה לצד זה במיטה שלך והסתכלנו על הנהר והכוכבים. איך הדהמנו זה את זה במילים. מילים על נושאים שמעסיקים אותנו ומייחדים אותנו משאר העולם, מילים שרק אתה ואני יכולנו להבין. על אהבה לא דיברנו.

 

אני נזכרת בשתיקות שלנו יחד. שתיקות נעימות ונינוחות של אינטימיות. כי בסופו של דבר התאהבתי בחוכמה שלך, ביצירתיות שלך ובחופש שלך. אבל יותר מכל התאהבתי בשקט שלך, השקט אליו אני כה כמהה, שכה חסר לי בחיי התזזיתיים. אני נזכרת במתנה הנפלאה שהכנת לי במו ידייך, זו שנגנבה עם התיק שלי שעות בודדות אחרי שנפרדנו. האם ייתכן שכל זה קרה מבלי שהרגשת דבר?

 

החלטתי להפסיק לרצות אותך, כי אתה כנראה לא רוצה אותי. אם היית רוצה היית עושה משהו בנידון. החלטתי שאני מתאהבת רק במי שרוצה אותי, שיודע להעריך את הטוב שבי, ואתה כנראה לא מעריך, לא מבין כמה היית מעניקה לך אילו רק היית פותח אלי את הלב.

 

אבל למרות ההחלטה המנטאלית, הלב שלי לא מפסיק להשתוקק לאות חיים ממך. ובכל פעם אני מתאכזבת מחדש. זה אף פעם לא אתה שמחייך אלי ברחוב, זה לא הקול שלך מהעבר השני של הקו, זה לא השם שלך בתיבת המיילים שלי.

 

אולי הראיתי לך יותר מדי, התמסרתי מהר מדי, כך שלא היה לך מה לכבוש ואיבדת עניין. אולי זה בגלל שפשוט לא הרגשת את מה שהרגשתי. האם הייתי נתונה במסיכת האשליה ולא ראיתי את האמת? האם האהבה עיוורה אותי? או האופטימיות הקוסמית של הודו?

 

נראה שלא נועדנו להיות יחד

לפעמים אתה מופיע בחלומות שלי, נעים ואוהב, כמו שהיית אז. ואני סומכת על החלומות שלי כי הם משדרים לי דברים שקשה לי לראות. למה החלומות שלי לא מציגים אותך ככוח ההרסני שאתה באמת מהווה עבורי?

 

פעמים רבות תהיתי מה היה קורה אילו הייתי נשארת איתך ברישיקש, אילו הייתי מוותרת על חברוּת שבמילא הוכחה כלא אמיתית ובוחרת בך. באותה תקופה האמנתי שזה חזק, שכמה חודשים לא ישברו את הקסם, ונתתי לעצמי לבחור. בחרתי בחברוּת, וגם היום הייתי בוחרת אותו הדבר, כי חברוּת באה מעל לכל, ואני הבטחתי לה שאשאר איתה כל הטיול, באש ובמים. אז הייתי צריכה לעזוב.

 

אם זה היה הדבר האמיתי, הבחירה לא היתה משנה. כנראה שלא נועדנו להיות יחד, אתה ואני.

 

אני בכלל לא אוהבת אותך, אני בעצם לא מכירה אותך. היו לנו יחד ארבעה ימים מופלאים, זה הכל. אני רק מאוהבת, כבולה בחבלי הזיכרון. אומרים שאהבה עוברת רק כשמגיעה אהבה חדשה. אני מנסה לאהוב את עצמי במקום אותך, מפני שאהבה חדשה אינה בנמצא כרגע. אני לא רוצה לחכות יותר למיילים שלך או למפגש שלא קורה. אני רוצה להיות חופשייה, להשתחרר. התשוקה, הציפייה, הם מקור הסבל, זה אלף-בית ביוגה.

 

למה אני לא יוצרת איתך קשר? בגלל שאין לי אומץ? לא, אומץ לא חסר לי. אני יודעת שאין טעם, אני כבר יודעת שאתה לא רוצה אותי, זה נאמר במעשים, או יותר נכון, בהיעדרם. גם אני לא רוצה אותך. כבר יש לי טעם רע מהחווייה איתך, לא כך זה צריך להיות. לא אותך אני רוצה. מה שאני רוצה זה להרגיש שוב את מה שהרגשתי אליך, איתך, את אותה מחלת נפש מתוקה ונדירה. אבל גם את הרגש הזה אני רוצה אחרת - אני רוצה שהוא יהיה הדדי.