זעם שיוקד כמו שריפת יער, חורך כל חלקה טובה, שורף באש את כל עצי החיים והדעת במה שאמור היה להיות גן עדן. כל-כך הרבה זעם לא משאיר מקום לאהבה.
אבל את אומרת: "תמיד יש מקום לאהבה", ואני כל-כך רוצה להאמין שאת צודקת. אז מה נעשה עם הכעס הזה?
לפעמים יש לי חלומות - סיפרתי לך עליהם לא פעם – חלומות אלימים, מטלטלים, מהם אני מתעורר בבהלה, קפוץ שרירים וכבד חזה, משווע לאוויר. רק החלומות בהם את מופיעה אינם כאלה. את היחידה שיכולה להרגיע אותי, לשכך את הסערה.
אני רוצה להיאחז בך בלילות. אני רוצה לאהוב אותך.
"אנשים צריכים לאהוב את עצמם לפני שיוכלו לאהוב אחרים", את אומרת בעדינות, אבל אני - אני כנראה צריך ללמוד לאהוב אחרים לפני שאוכל לאהוב את עצמי.
מה את מציעה?
"אהבה היא נדיבות. תהיה נדיב".
אני ספקן, אבל את מתעקשת: "כשאתה מכריח את עצמך לחייך למרות שאין סיבה, זה גורם לך לשמוח. אם תכריח את עצמך לחשוב על אחרים, אולי תתחיל להרגיש באמת".
אז את לוקחת אותי ללטף פרוות מדובללות בצער-בעלי-חיים, ואת לוקחת אותי לחנוך ילדים במצוקה בבתי מחסה ארעיים, ואת לוקחת אותי לסעוד קשישים בסוף דרכם.
ואני נרגע.
ואת מתעקשת: "אם מישהו מבקש ממך עזרה – תעזור. אם מישהו מבקש ממך תרומה – תתרום. תעשה משהו טוב בשביל מישהו בלי לבקש תמורה".
אז את לוקחת אותי לרחובות טובעים בנזקקים ובמשך יום שלם אני עוזר ותורם - חמישה שקלים, עשרה שקלים, עשרים שקלים. חסדים קטנים. וכשאני מניח את השטר האחרון בקופסה המתפוררת של נכה זקן ומזוקן הוא מרים אלי את המבט ולרגע אני מרגיש: חיבור אנושי.
ואני נרגע.
אבל הרגיעה זמנית ולא אמיתית. היא לא מחזיקה מעמד, ואת לא לצידי כדי לעזור לי. שוב אני חסר מנוחה.
ושוב החלומות.
וכשאני לא רוצה לחלום אני שותה. וכשאני שותה אני חרמן. וכשאני חרמן אני חייב להטביע את התשוקה שלי במישהי. וכשאני גוהר על גוף זר ומפמפם אני מרגיש שאני בוגד בך. וכשאני מרגיש שאני בוגד בך אני מתעב את עצמי ורוצה לשקוע בשינה נטולת חלומות.
"אתה חושב יותר מדי", את אומרת לי. "הכל בראש שלך".
אבל אני מרגיש שאני עומד להתפוצץ ולהתיז רעל על הסובבים - חומצה ממיסה וממיתה שתחרוך אותם בעשן סמיך. אני רוצה לראות אותם צורחים.
"הזעם שלך הוא גלגול של תשוקה", את מסבירה לי. "בעולם שלנו תשוקה לא הולכת לאיבוד, רק משנה צורה. זה חוק שימור התשוקה".
מה את מציעה?
"תכתוב", את אומרת לי.
אני לא רוצה לכתוב.
"תכתוב", את מתחננת, "למעני".
אז אני עושה הכל כדי לא לכתוב: יוצא לרוץ. יוצא לשתות. יוצא ונכנס. יוצא מדעתי.
העיקר לא לכתוב. לא לכתוב. לא לכתוב.
אני כל-כך רוצה להושיט יד ולמשוך אותך לחיבוק אבל פשוט לא מסוגל, אז בלית ברירה אני מתיישב מול המחשב. אין דבר שנוא עלי יותר מהדף הריק של מעבד התמלילים ואני קם להכין כוס קפה – עוד שתי דקות של דחיית הקץ.
ושוב אני מוצא את עצמי מתעמת עם הריקנות הלבנה. אז אני מתחיל לחשוב עלייך. החיוך? עצוב. העיניים? נבונות. השיער שמלטף בזמן שאת נושקת לי בעורף. מה היית רוצה שאכתוב?
והאצבעות מתחילות לתקתק, בעלות רצון משלהן. לאט לאט זה יוצא. זה עובד.
את מסוגלת לדמיין לעצמך זעם כזה? תגידי לי, את מסוגלת?
את מסוגלת לדמיין את הדחף - הבלתי נשלט, הבלתי ניתן לכיבוש - להרס עצמי, כאילו שכל החרא בעולם זורם בוורידים ומנסה לפרוץ החוצה? איך אפשר בכלל לאהוב ככה?
"הכעס עושה אותך חזק והאהבה עושה אותך חלש, ואתה מבועת מהאפשרות להיות חלש", את מציעה פירוש.
מה את, הפסיכולוגית שלי או האשה שלי?
"יש הבדל בין השתיים בשבילך?"
בחיי, את כל-כך חכמה. אני רוצה להיאחז בך בלילות. אני רוצה להיחלש בשבילך.
ושוב את בחלומותיי.
ואני נרגע.
אבל בבוקר, כשאני מתעורר, את כבר לא שם. לאן נעלמת?
אני מתיישב שוב מול המחשב, אבל אני כבר לא יכול לכתוב ומצליח לחשוב רק עלייך. אני יוצא ומחפש ומחפש, אבל לא מוצא. לאן נעלמת?
אז אני מתניע את האוטו ונוסע, לא יודע לאן בדיוק, אבל ברכב אגיע לשם מהר יותר.
אני עוקף עוד בור בכביש, מוקף תלוליות עפר. כל העיר הזו מנוקבת בפצעים פתוחים כאלה. כיבי כביש. תמיד חופרים בעיר הזו, מנסים לתקן. הם לא מבינים שזה לא עוזר? שזה רק מגרד את פני השטח? מה שצריך לעשות זה להרוס, להרוס, להרוס הכל ולבנות מחדש. שתיפול כבר פצצה גרעינית על העיר המסריחה הזו ותגמור את הענין. אולי אז אצליח לראות בבירור ולמצוא אותך.
ובכל מקום יש כלבים מדובללים וקבצנים מטונפים וגם זקנים שחוצים את הכביש באיטיות מייסרת. העיר הזו מלאה קשישים. מתי צמחו פה כל-כך הרבה מהם? אני צופר. לא הגיע הזמן שתמותו כבר ותפנו מקום למישהו אחר? ולאן נעלמת, לעזאזל?!
"הירגע", את אומרת לי, אבל עכשיו את רק קול בתוך הראש שלי, לא אמיתית.
אני לא יכול להירגע. במקום זה אני עולה על כביש החוף ומועך את דוושת הגז.
120... 130... 140... 150...
"אתה נוסע מהר מדי", את אומרת לי בשקט, דועכת.
אני נוסע מהר מדי. מכונית בולמת בפתאומיות, ורק ברגע האחרון אני חורק בגלגלים ועוקף אותה. כמעט. בהלה והקלה מתערבבות במהירות עם חרטה. ומעליהן, בלתי מעורער, הזעם הבלתי נסבל הזה כמו כאב עמום בחזה. אני לא מוצא אותך ומתחיל להבין באימה שבאמת אין אצלי מקום לאהבה.
הלב דופק, החלונות פתוחים לרווחה ואני צורח, צורח אל תוך הרוח, מוציא את הכל, שיזדיין העולם.
הדמעות זולגות מעצמן ואני מפעיל את המגבים מתוך אינסטינקט. הצרחה גוועת להתייפחות.
אני מצטער.
מצטער על הנשיקות המוחמצות.
מצטער על החיבוקים החסרים בלילות של חורף.
מצטער על הדקות האבודות בהן לא טרפנו זה את זו.
מצטער על השעות הנעדרות בהן לא רבנו השלמנו.
מצטער על הפעם ההיא שבה לא הלכנו ביחד לאיבוד בעיר זרה.
מצטער על הפעם ההיא שבה לא עמדתי לצידך כשבאמת היית זקוקה לי.
מצטער על כל הפעמים בהן לא התוודיתי בפנייך על הכל.
מצטער על כל הפעמים בהן לא אמרתי לך שאני אוהב אותך.
ויותר מהכל אני מצטער על כך שאף-פעם לא נפגשנו, שאת לא באמת קיימת, ושבלעדייך לעולם לא אנצח את הזעם.