איך זה הופך להיות "ביחד" שתופס? ארבעת המופלאים של שנת 2007 פינו מקומם למופלאים ונפלאים אחרים של השנים האחרונות. אחרי שינויים מרחיקי לכת ברמה האישית, הכוללים תואר שני ועבודות בתחומים סוציאליים שמילאו אותי סיפוק ואושר (תודה גדולה לגברת הייטק שגרמה לי להרגיש שאני לא עומדת בקצב ומשהו ממש לא בסדר איתי), הגיעו גם שינויים בתפישת הזוגיות. הגיעה הבגרות, וגם הציניות קצת פחתה, אבל למרבה הצער הצד השני לא ממש הדביק את הקצב.
לגבי השינויים שעברתי בינתיים, לא ברור באיזו מידה הם התבגרות ובאיזו מידה פשרה. כבר איני בודקת בציציות, "לא מושלמת מחפשת לא מושלם לחיים מאושרים של חוסר מושלמות נעימה". מקבלת אותך כמו שאתה ושמה את הלב שלי, גלוי ומזמין, בשבילך. תהיה אדם. אדם טוב, היגייני וחובב חיות. השאר? מסתבר שבאמת לא חשוב כל כך.
פעמים רבות התאהבתי, פעמים רבות התרסקתי. בכל פעם החלטתי ש"לא עוד" וזמן לא רב אחרי ניסיתי שוב. הלב נשבר שוב ושוב, נופלת וקמה. התחברתי לאנשים שלא היו שם באמת. ולמה בעצם? כי מסתבר שיש אינספור דרכים להיות ביחד ולהרגיש לגמרי לבד (לא ברור לי למה הייתי צריכה לגלות כה רבות מדרכים אלו).
תהליך ההתפכחות היה כואב. בתחילה היה אמון רב, שנשבר. יצאתי עם אדם נחמד, לא בדיוק כוס התה שלי מבחינה חיצונית (בלשון המעטה), אבל החלטתי, לשם שינוי, להסתכל מעבר. התמכרנו הדדית לשיחות עומק. עליו. אבל רגשות של חום הנצו. הוא סיפר לי על עצמו, חשף. אחרי מספר שבועות שמתי לב שאני יודעת עליו הכל, והוא לא יודע עלי דבר. אבל הוא רצה פתאום "לחשוב על זה" ושאצא עם אנשים אחרים. כאבתי. והמשכתי הלאה. הוא חזר - וכבר לא היה לו לאן. הוא המשיך לנסות עוד זמן רב. במקרה שוחחנו לפני מספר חודשים, והתברר לי שה"לחשוב על זה" היה בחירה במישהי אחרת. הוא יצא במקביל. כך גיליתי שרבים מסוגלים, ובועה נוספת התנפצה.
בועת ה"ממשיכים לחפש" וה"נותן לא נותן" היתה גדולה למדי. הוא מתקשר ורוצה, אבל יודיע לך בדקה ה-90 שהתוכניות השתנו והוא יגיע בשמונה בערב. בסוף יגיע כמה שעות אחרי בלי להסביר כלום, כאילו הזמן שלך לא חשוב. אבל כשתהיו יחד הוא יגרום לך להרגיש טוב ולשכוח שאת כועסת. ואת, שרוצה להאמין שזו מעידה חד פעמית ובעצם כן איכפת לו, תספגי, עד לפעם הבאה. או עד ההבנה שאת מחפשת תירוצים לאנשים שלא מגיע להם. אותם אנשים שאת מקבלת שאין להם כל כך זמן ליצור קשר רציף, ואז מגלה שלמרות חוסר הזמן כביכול לשלוח סמס, יש להם זמן "לבדוק אופציות" באתרי היכרויות או להעלות תכנים לפייסבוק.
בועת סדרי העדיפויות היא הקשה ביותר. לרצות אנשים שאומרים שהם מעוניינים בך אבל מבקשים "להתקדם יותר לאט" (יותר לאט ממפגש חד שבועי?! אולי כל סוף שבוע שני?), או שתביני שהחברים באים קודם כי "נורא קשה להיפגש כשכולם עובדים" (הבנתי, גם אני אחת מהחבר'ה וצריכה להיכנס לרוטציית המפגשים), או ש"בואי אלי לסופ"ש" (שבו תוכלי להיות לבד לבד, כי אני עסוק בכל הסידורים שלא הספקתי בשאר השבוע). את נכבית שוב ויוזמת פרידה מאנשים שנקשרת אליהם, כי את מבינה שהמצב לא ישתנה. הם חושבים ביחיד.
אבל הדבר הקורע ביותר הוא הסירוב לאותם האנשים שאת יודעת שיורידו בשבילך את הירח. עם הגיל באה גם תחושת אשמה. כשמגיע אדם טוב ונחמד, ואפילו מצחיק (יד ראשונה, לא שרוט), מתקשר, מסמס, מתעניין וכל כך רוצה. אבל הוא רק מנסה לגעת - ואת קופצת ונתקעת עם הראש בגג של האוטו. אז את אומרת "תודה, אתה נהדר, אבל לא מתאים", והוא אומר לך שאת עושה טעות, ואת חושבת שאולי הוא צודק, כי הוא הרי כל כך נפלא, ומשיכה מתפתחת עם הזמן, אז כנראה משהו דפוק בך, ונותנת לפעמים עוד צ'אנס, רק כדי לגלות שהאינטואיציה שלך צדקה.
ואז אחרי שהלב שרוט, חבול ומדמם, מגיע אדם שמפנה בשבילך זמן, נותן לך תחושת ביטחון שכבר חשבת שלא תמצאי בדור הזה, יציב, שמסוגל בשתי מילים לפתור פרדוקסים של שנים, וכל זוועות הדורות הקודמים נעלמות.
למדתי להקשיב למעשים ולא למילים ריקות. אני בדרך לאושר (עם חתולים וכלב). בין אם יהיה עכשיו ובין אם זה ייקח קצת זמן, אני יודעת שהוא קיים. החתול הג'ינג'י יקבל עוד זוג רגליים לנשוך בלילה. אכלתי מהפרי האסור ואני כבר יודעת על מה לא להתפשר. ה"ביחד" ההוליסטי שבסופו של דבר הוא הדבר היחיד שגורם לכולנו להמשיך לנסות.
מוקדש לכם באהבה.