בפרק "האינקוויזיטור הגדול" ב"האחים קרמזוב" של דוסטויבסקי מתוארת שיבתו של ישו לסביליה שבספרד בתקופת האינקוויזיציה, שיבה שלוותה במעשי נסים, בריפוי חולים ובהשבה לתחייה של תינוקת שמתה, בדומה לתיאור שיבתו השנייה של ישו בפרק האחרון בברית החדשה, למעט הצרמוניה השמימית. האינקוויזיטור הגדול, שהיה עד למעשי הנסים ואף נטה להאמין שאכן מדובר בישו, מורה לאנשיו לעצרו, ואף מאשימו בהפרת הסדר הציבורי. כך מתהפכות להן היוצרות: האמצעי (שלטונו של האינקוויזיטור הגדול) שנועד לקדם תכלית (שיבתו של ישו) הופך לתכלית בפני עצמה, עד כדי כך שישו בכבודו ובעצמו הופך ללא יותר ממטרד שבעל השררה הפוליטית שש להסירו מדרכו.
מנהיגים פוליטיים לרוב אינם אינקוויזיטורים, בוודאי לא גדולים, אך אצל רבים מהם ניכר היפוך יוצרות מטריד, המתבטא בין השאר בכך שהשלטון שאליו הגיעו חדל להיות אמצעי לקידום הבטחותיהם, מטרותיהם והשקפותיהם, ונהפך לתכלית בפני עצמה. "מה שרואים מכאן לא רואים משם" – היה תמצית הסברו של אריק שרון "לחציית הקווים האידיאולוגית" שפקדה אותו, גם אם ניכרה בחצייה זו יותר מכל כדאיות אלקטוראלית מובטחת לטובת שימור שלטונו. שכן אין מתכון מוכח אלקטוראלית בישראל יותר ממהלך מדיני של מנהיג מימין או מהלך צבאי לא כושל של מנהיג משמאל.
אלא שזכות היוצרים העומדת לשרון היא כמובן רק על ההסבר הדחוק והמפוקפק של "הראייה הכה שונה מכאן לעומת הראייה משם", ובוודאי לא על עיקרון המרת האידיאולוגיה בשלטון. רבים לפניו ואף אחריו, בישראל כמו בעולם, נהגו כך.
האיום והפיתוי משחרים בעיקר לפתחם של מנהיגים המחזיקים בעמדה אידיאולוגית הגוררת לחצים להחלפתה, וששימורה אינו נראה להם כערובה מספקת לשימור השלטון. עתה, עושים האיומים והפיתויים במרץ את דרכם למשכנו של נתניהו, בין השאר ערב נסיעתו לוושינגטון.
"שלום תמורת איראן", "שדרוג יחסים עם אירופה תמורת תהליך מדיני", "ללא שתי מדינות הקשרים עם אירופה ייפגעו" – אלה מקצת מהמקלות, הגזרים וההתניות שעמן הוא אמור להתמודד בקרוב. וככל שקרבה שעת ההכרעה, כך גובר הלחץ מבית ומחוץ, ודומה שאת ההגעה לקו פרשת המים האידיאולוגי שלו לא ניתן לדחות עוד.
אם את התהליך המדיני ניתן ורצוי למסמס ולהציג מראית עין של מו"מ רציני עם מס שפתיים מתון ומתבקש, ואם את דחיית "השלום המיוחל" אפשר להסביר בקשיים הרבים הנקרים על דרכו, את המענה הנדרש של "כן" או "לאו" לנוסח המפורש "שתי מדינות לשני עמים" קצת קשה להסיר עתה מסדר היום.
ארה"ב, כמו אירופה ושאר העולם, לא ייטו להסתפק בפחות מאמירה ישירה וברורה על מחויבותו של ביבי לעקרון שתי המדינות. בחירתו קשה משאול מבחינתו, ודומה שהיא בלתי נמנעת: נאמנות לעיקרון השולל מכל וכל מדינה פלסטינית, שליווה אותו לכל אורך ימיו; או כניעה ללחץ המתגבר והסכמה לעקרון שתי המדינות, תוך עשיית שקר בנפשו והתכחשות לאני המאמין האידיאולוגי המרכזי שלו.
לכל אורך כתביו, הופעותיו וראיונותיו, בארץ כמו בחו"ל, לא נמצא ולו מקום אחד שבו גילה אהדה או הסכמה לעקרון שתי המדינות. להיפך. כל אימת שנדרש לרעיון הוא תיאר אותו כלא פחות מחלום הבלהות של ישראל וסכנה קיומית לה ולאזרחיה. "איום אסטרטגי ראשון במעלה על קיומה של מדינת ישראל", ו"מדינה כזו... תוכל לאיים במישרין על ערי ישראל" ("מקום תחת השמש", בנימין נתניהו); "מדינת אש"ף-חמאס זו תהפוך עד מהרה לגלגול חדש של מדינת הטרור של אש"ף בלבנון" ("מלחמה בטרור", ב. נתניהו); "לאש"ף מטרה ברורה ביחס לאויבו המוצהר, ישראל... הטבח שהוא מצליח לבצע מפעם לפעם באזרחי ישראל הוא רק דוגמה בזעיר אנפין לטבח הכללי שיבצע באוכלוסיית ישראל כולה אם אי פעם ישיג את האמצעים המדיניים והצבאיים להפקת זממו" ("הטרור", ב. נתניהו).
יתרה מכך, האירועים האחרונים לדידו, ובכללם השתלטות חמאס על עזה לאחר פינויה בידי ישראל, הסכנה המוחשית שמדינה כזו תיפול כפרי בשל לידי אסמאעיל הנייה ומחמוד א-זהאר בראשית, ואחמדי-נג'אד באחרית, וחוסר האונים המוחלט של הרשות הפלסטינית והעומד בראשה – רק אמורים להעניק משנה תוקף ממשי לאותה התנגדות נחרצת לעקרון שתי המדינות, הכה קוסם וחביב על לבני, אובמה ושאר העולם.
במקום הצר שבין מחויבותו לאמונתו לבין כניעה ללחץ בינלאומי הולך וגובר עומדת כעת מנהיגותו למבחן. פשוט אין בנמצא נוסחא שתשמר את מנהיגותו אם יתחייב תחת מכבש לחצים למה שהתנגד לו בכל נימי נפשו מאז ומתמיד.
ד"ר שאול רוזנפלד, מרצה לפילוסופיה