מצאנו זמן בכל הצחוקים האלה להרוג וגם להיהרג
המשכנו תמיד לקנות תשע מנות שווארמה, כמספר חברי הצוות שלנו כשעלינו לראשונה ללבנון, אי שם באמצע שנות השמונים. תמיד תשע, למרות ששמעון נהרג כבר בחודש השני שהיינו שם ובעצם הספיק לאכול רק מנת דם אחת בחייו "לפני שעשה טופס טיולים והזדכה למעלה", כפי שנהגנו לומר. לקראת יום הזיכרון, קטעים של חברות שהתגבשה בדם, מתוך הספר "תמיד פלורה"
המלחמות אמנם מקבלות את שמן בדיעבד, אבל שמות המתים ידועים תמיד מראש. חשבתי על זה כשנסעתי לפיקוד הצפון בצפת בשבוע השני של מלחמת לבנון השנייה. כך קראנו לה בזמנו. אוטובוסים עמוסי חיילים צעירים עקפו אותי בזה אחר זה במהלך כל הנסיעה מירושלים. החיילים חייכו מאוזן לאוזן. הם היו יפים וצעירים מכדי להבין שאף על פי שטרם נקבע מיקומם המדויק של היעדים לתקיפה, מיקום קבריהם כבר ידוע. הם היו צוהלים מכדי לשמוע את הלמות אתי החופרים, שכבר התחילו לעבוד.
ריח חזק של תבוסה היה באוויר למרות שלטי "אנחנו ננצח" ו"ישראל חזקה" שנתלו לאורך הכביש המוביל מצומת קדרים אל העלייה לצפת. מנצחים מעטים הסתובבו אז בצפון המובס, ואני בוודאי לא הרגשתי אחד מהם. אפילו עצי הזית שליד קיבוץ מורן לא הצליחו להרגיע אותי. פלורה, אחותי הגדולה, ניסתה לשכנע אותי שלא להתגייס הפעם. "יש לי הרגשה לא טובה", היא אמרה לי, "ובכלל הגיע הזמן שהשחורים יפסיקו לשמש בשר תותחים לנבלות האלה. שום דבר לא קיבלנו מהמדינה הזאת חוץ מדי־די־טי. אף אחד לא סופר אותנו עד לרגע שהם צריכים גופות שיילחמו. עד אז אנחנו שקופים בשבילם. עזוב אותך, נעים. כשהבנים שלהם יואילו ללכת לקרבי ויישלחו לחזית, תלך גם אתה. עד אז תישאר פה". לא שחשבתי שהיא לא צודקת, ולא שזלזלתי בתחושות שלה, אבל לא היתה לי ברירה. לא עליתי לצפון בגלל ראש הממשלה או שר הביטחון או בגלל כל אחד אחר מאלה הקרויים "מנהיגינו". עליתי בגלל החבר'ה שלי. לא יכולתי שלא לעלות איתם. דדה, זולטי, רליקו, עזר ונרי. צוות שמעון, כמו שכינו אותנו.
דדה חיכה לי ליד השער של הפיקוד בצפת ושיחק בפלאפון שלו. "נעים!" הוא נופף בידו. הקפיצה שלו לעברי נעצרה באחת כשראה את ידי הריקות. "לא נכון", הוא אמר, "שכחת?"
"שכחתי מה?" היתממתי, "על מה אתה מדבר?"
הוא כעס. "שכחת להביא לחבר'ה את הדם שלהם?"
נתתי לו כמה שניות להתבוסס בעצבים שלו, ואז שלפתי מהתיק בחיוך את השקית עם השווארמות, שכבר הספיקו להתקרר מאז יצאתי מירושלים. הוא מיד חייך אלי בחזרה. אחרי ככלות הכל זה היה המנהג המכונן שלנו. ברית הדם של הצוות שלנו: כל מי שעולה ללבנון קונה בשר "עם הרבה דם" לכל החבר'ה. אמצע הלילה, חמש לפנות בוקר, שתיים בצהריים, חם או קר - זה לא חשוב. בכל שעה אנחנו טורפים את מנת הדם שלנו. בגיל תשע־עשרה, עשרים, עשרים ואחת, הקיבה שלך סופגת הכל. גם באמצע הלילה. ומסורת, יספר לך כל חייל, אסור לשבור.
אבל דדה עוד לא נרגע לגמרי.
"קנית לכולם?"
"נו מה?" נעלבתי, "אל תגזים! קניתי כרגיל".
עכשיו הוא נרגע לחלוטין, וכמו לפני עשרים ואחת שנה, כשהיינו הכי מדויקים שאפשר, הוא טחן לי את הגב בחיבוק גדול בידיים הגדולות והחרוכות שלו.
"קניתי כרגיל" פירושו תשע מנות. ארבע־עשרה שנים עברו מאז המילואים האחרונים שלנו בלבנון. ים של זמן שהתפצל לאינסוף נהרות ויובלים: שש או שבע דירות שהחלפתי, שני תארים שהתחלתי והקפדתי שלא לסיים, אשה אחת אהובה שמתה לי בפולין, פעמיים שכמעט נולדו לי ילדים. למרות זאת כשעצרתי בשווארמה בצומת פת בירושלים, יצאו לי ההוראות מהפה במדויק כאילו זה היה אתמול, בלי שחשבתי על מה שאני אומר בכלל: "שלוש עם הכל בלי עמבה, ארבע רק עם חומוס־טחינה וחריף ועוד שתיים עם הכל וגם עם עמבה. סך הכל תשע".
תמיד תשע. כמספר חברי הצוות שלנו כשעלינו לראשונה ללבנון, אי שם באמצע שנות השמונים. תמיד תשע, למרות ששמעון חטף את הכבדה (הרעשה ארטילרית) כבר בחודש השני שהיינו שם ובעצם הספיק לאכול רק מנת דם אחת בחייו "לפני שעשה טופס טיולים והזדכה למעלה", כמו שנהגנו לצחוק אז. תמיד תשע, למרות שפרנקל חטף סאגר כמה חודשים לפני שהשתחררנו ונשאר בלי שתי ידיים ועם זונדה בגרון. תמיד תשע, למרות שיאיר שהיה הכי שקט והכי נורמלי מכולנו, אושפז באיזה מוסד ליד ירושלים אחרי שניסה להתאבד פעמיים בדרום אמריקה במהלך הטיול הגדול שעשה אחרי שסיים את התואר הראשון שלו. תמיד קונים תשע ואוכלים בשבילם ומקווים, כמו פעם, "שבגן עדן, חוץ משבעים הבתולות שעושות עכשיו לשמעון שלנו נעים בגב, יש גם שווארמה טובה יותר מהדרעק הזה בקריית שמונה ששוחט אותנו במחיר בשביל הבשר־חתולים שלו". צוחקים וטוחנים בדקה את כל המנות האלה. צוחקים ומארגנים לעלייה את כל הצ'ופרים הקטנים, שהיינו קונים תמיד ברגע האחרון לפני שהשיירה יוצאת. צוחקים, צוחקים. בחיי, כל הזמן היינו צוחקים ולפעמים אני לא מצליח להיזכר מתי לא צחקנו ואיך מצאנו זמן בכל הצחוקים האלה גם להרוג וגם להיהרג וגם להרוס וגם להיהרס.
(...) שלא כמוני, שאהבתי את החבר'ה אבל שנאתי את הצבא, דדה אהב גם את הצבא. היה מת לצאת לקצונה, אבל הפציעה הקשה שספג כשניסה להציל את שמעון מנעה זאת ממנו. זה היה אופייני כל כך לדדה, שכשכולנו קפאנו במקומנו, הוא היה זה שרץ לחלץ את שמעון מהעמדה הבוערת שלו. בלי להסס הוא זינק פנימה ומשך אותו, אף על פי ששמעון כבר היה כולו לפיד אחד גדול. הוא גרר אותו מתוך האש וניסה לבצע בו החייאה עד שהתעלף בעצמו מהעשן ששאף. הידיים שלו נשרפו לגמרי, ועד היום הן נראות מפויחות כאלה והוא נאלץ לחבוש תחבושות מיוחדות בקיץ. כשבאנו לבקר אותו בבית החולים ועדיין היה לו ריח של בשר חרוך מהידיים, הוא הבחין בעינינו המושפלות וצחק עלינו, "אפשר לחשוב שזה משנה משהו. הרי אני שחור מלידה. יצאתי מפוחם עוד מהבטן של אמא שלי. עכשיו לפחות יש לי תירוץ טוב יותר מסתם הגנים העיראקים של משפחת בצראווי. תחשבו אם זה היה קורה לאחד כמוך, רליקו. ורוד כזה. איזה חוסר התאמה זה היה עושה לך. תגידו מה שתגידו אבל השם, ישתבח שמו, הוא לא עיוור צבעים, והוא מתאים לכל אחד את מה שראוי לו".
"אשתי יודעת שהיא מתחתנת גם עם הצוות שלי"
דדה חלם שהכל ימשיך גם באזרחות. הוא לקח את החברוּת בצוות הכי רחוק שאפשר. אפילו בחתונה שלו הוא נתן רק לנו לקרוא את שבע הברכות. לחמותו, שביקשה שגם האחים שלה ישתתפו, הוא הסביר, "אשתי יודעת שהיא מתחתנת לא רק איתי, אלא גם עם הצוות שלי". אז זה נשמע לי הרבה פחות מורעל מאשר היום. הוא לא הבין, אולי לא רצה להבין, שיום אחרי השחרור הכל חוזר למסלולו. בעוד שאר חברינו לצוות חוזרים לעתידם המרופד והמובטח מראש, אני והוא חוזרים לבוץ הטובעני של קטמון ט'. העובדה שהוא היה כוכב הצוות, המתנדב הנצחי, האהוב על כולם, לא שינתה את מה שנקבע מראש, עוד כשאלוהים שלח אותנו להיוולד ברחוב השומר. לקח לי שנים להבין את זה, ואני לא בטוח שדדה עיכל את זה עד היום. מעולם לא דיברנו על זה.
(...) התיישבתי איתם, בלי שיהיה לי מה לעשות. דדה התקרב אלי מאחור, חיבק אותי, "נעים, גם לך יש עבודה?"
"עבודה? לי? ממש לא".
"אז בוא נשתה קפה בקיוסק ליד השער, מישהו אמר לי שכבר יש להם מכונה לקפה הפוך, ובדרך תספר לי על הפולנייה הזאת מריומה, או איך שקראו לה. פגשתי את חסקל במקרה בתל אביב לפני בערך שנתיים, כשהיית שם, והוא סיפר לי שאתה גר איתה בקרקוב וטוב לך למרות שהיא..."
"למרות שהיא מה?"
"אני יודע?" לא היה לו נעים להמשיך אבל הוא לא ידע איך לצאת מזה, "הוא אמר שהיא מוזרה".
"טוב, גם אני מוזר".
"וואלה נכון, בגלל זה אנחנו אוהבים אותך. אז יאללה, תתחיל לשפוך".
חשבתי שנרי וזולטי לא מקשיבים אבל שניהם זינקו בבת אחת, כאילו תיאמו את זה ביניהם. "מה זה?" צחק נרי, "נעים עומד לספר על הפולנייה שלו ונדמה לך שאתם הולכים להסתודד בצד? תשכחו מזה".
"וואלה", צחק זולטי, "הוצאת לי את המילים מהפה. אירוע מכונן כזה דוחה עבודה ואפילו נחשב סיבה טובה לעיכוב ביציאה למלחמה. גם אני בא. פעם בעשרים שנה נעים שלנו מדבר, ועוד על בחורות..."
"יאללה, אל תגזימו", הרגשתי שהלחיים שלי בוערות, "אין לי מה לספר".
"מה זאת אומרת?"
"מה שזה אומר".
"וואלה תפסיק, נעים... זה האחים שלך פה. האחים האמיתיים שלך. שכחת?"
"אפילו פעם אחת לא".
"אז יאללה, תתחיל לשפוך, ואם אפשר בלי לדלג על הפרטים הקטנים".
"בייחוד אנחנו רוצים לדעת איך אומרים בפולנית 'עוד, נעים,' 'יותר מהר, נעים,' 'אתה טוב, נעים,' 'אני רוצה גם מאחור, נעים,' במקסימום פירוט. אנחנו במילואים, אם שכחת". שלושתם התפקעו מצחוק.
"אין לנו כל הזמן שבעולם. יש לנו עוד מלחמה על הראש"
"נו," חיבק אותי גם נרי מאחור, "תתחיל. אין לנו כל הזמן שבעולם, אתה יודע. יש לנו עוד מלחמה על הראש, להזכירך".
"באמת שאין הרבה מה לספר. הכרנו כשהיא ביקרה פה. גרנו ביחד שנתיים שם".
"ומה קורה עכשיו, סייבר סקס?"
"לא ממש. היא נפטרה כמה חודשים אחרי שחזרתי ארצה".
"לא נכון", שלושתם נתקעו במקומם, חיוכיהם קופאים, "ממה?"
"כנראה משחפת או מאיזה סיבוך של דלקת ריאות".
נרי היה הראשון שהגיב. "אלוהים שישמור. מי מת ממחלות כאלה בימינו?"
"מי שחי בפולין".
המשכנו לצעוד בשתיקה לכיוון הגזלן שחנה מחוץ לשער הפיקוד. "אין עליך, נעים", אמר דדה, "עד שאתה סוף סוף מדבר, אתה מביא עלינו את המנחוס".
"צודק", אמר נרי, "כבר היה עדיף לקרוא אי־מיילים מהבוסית המעצבנת שלי. מי רוצה לשמוע כזה סיפור רגע לפני שהוא עולה ללבנון?"
"בחיי שהרגת אותי", אמר גם זולטי, "יאללה, דדה, תספר משהו על הקצינת קישור הצעירונת הזאת, להעביר לנו את הטעם של נעים בפה. הרגת אותי, נעים, נשבע לך". דדה התכוון לומר משהו, אבל נרי קטע אותו.
"רגע", אמר ופניו הרצינו, "ואיך אתה עם כל הסיפור הזה?"
"איך אני?" שאלתי.
"זה בטח לא פשוט לך. בטח אהבת אותה".
"כן. אבל אני בסדר".
"מה זה אומר, אני בסדר? איך אפשר להיות בסדר אחרי סיפור כזה?"
"לא יודע", משכתי בכתפי, "אבל אני באמת בסדר".
הם הביטו בי בחוסר אמון. "נעים", אמר נרי בשקט, "תוציא את זה. אתה מזכיר לי אותך כשהיינו בצבא. אף פעם לא מתלונן. לא על האבא שלך. לא על האחים שלך שמיררו לך את החיים. לא עלינו שנתנו לך לתפור שבתות בשבילנו כל הזמן. זה לא בריא ככה".
"אבל אני באמת בסדר. אני לא מצטער".
"לא?"
"להפך. אני שמח בזה".
"שמח?"
"זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים".
הם שתקו, עד שדדה מיהר להעיר בחיוך, "חוץ מאיתנו", שומר בקפדנות על כבוד הצוות. כתמיד.
"וואלה, חוץ מכם", הסכמתי בחיוך, ופתאום זולטי התקרב אלי וחיבק אותי וככה יצא שכולנו עמדנו חבוקים, "התגעגעתי אליכם יא חארות. אנחנו צריכים לשמור יותר על קשר באזרחות".
"תמיד אנחנו אומרים את זה ולא מקיימים", אמר דדה.
"כן, אבל עכשיו כשאנחנו כבר ממש זקנים אני יותר מתגעגע לזה. אין לי כאלה שיחות באזרחות. שיחות אמיתיות כאלה. בלי רעשים מיותרים. בלי קשקושים ברקע. בלי חרטא". זולטי השתתק לרגע והמשיך, "שם הדיבורים תמיד לחוצים כאלה. אני תמיד מרגיש שאני ממהר. שאין זמן. חייבים להספיק לפני שהילדים יתעוררו, לפני שחוזרים לעבודה, לפני שהאשה תגיד משהו, לפני שהפלאפון המזוין יצלצל. רק פה אני זולטי טהור. שם אני האבא של, הבעל של, הבן של, העובד של, המעביד של..."
"התגעגעתי לנאומים שלך, זולטי, כמעט כמו לשתיקות של נעים..." צחק נרי.
עזר הופיע פתאום מאחורינו, "מה זה ההתגפפויות האלה? עליתם על מדים נהייתם חרמנים, כמו שאומרים? נהייתם - איך קראנו לזה פעם? לא משקשקים בשוקו, השני..."
"מרמים בדמקה", אמרנו ארבעתנו פה אחד.
"וואלה, מרמים בדמקה. קטעים איתכם. לאן זה?"
"לשתות קפה בקיוסק ליד השער".
"בלעדי? הייתם נוטשים אותי פה עם הקצינה הצעירה עם העיניים הרעבות האלה שמבקשות להפשיט אותי..."
"כן, סבאל'ה..." קטע אותו נרי, "שוב שכחת לקחת את הכדור הכחול הבוקר, נכון?"
וכולנו שוב התפוצצנו מצחוק, ושכחנו שעוד רגע אנחנו עולים ללבנון. או ליתר דיוק, חוזרים ללבנון.