לחבק חייל שנהרג

מלחמה מייצרת גיבורים מסוגים שונים, לא רק אלה שמסתערים. סרן ישי קרמר פיקד בלבנון על היחידה שחילצה חללים מהשטח: "כשהוצאנו חלל מטנק היה צריך לשמור ששום דבר נוסף בגופו לא ייפגע, אז היינו מחבקים אותם". עבודת קודש במדים

שלושה חודשים לפני מלחמת לבנון השנייה הקים צה"ל מחדש את יחידת הסריקה של מרחב הגליל, שתפקידה לחלץ ולפנות חללים, שאין ביכולת הלוחמים שבשטח לפנותם. הרב סרן ישי קרמר, ששירת 12 שנים בחטיבת הצנחנים, נקרא לפקד על הפלוגה החדשה. הפעם הראשונה שהוא ראה חלל בחייו היתה ביולי 2006 - אז נקרא עם חייליו לכפר גלעדי, לאחר שפגז פגע בקבוצת חיילי מילואים והרג 12 מהם.

 

במשך ארבע שעות עמלו הרב קרמר וחייליו בשטח. "התמונה הזו צרובה לי בראש", הוא מספר, "את החללים כבר לקחו משם, ואנחנו נשארנו לאסוף רקמות. זו עבודה פיזית ונפשית קשה מאוד, המראות לא קלים, ואתה לא מפסיק לחשוב. מצאנו כיפה ומייד חשבנו שלפני כמה שעות מישהו חבש אותה. איפה הוא עכשיו?"

 

עבדתם ארבע שעות, אחרי שכבר פינו את החללים?

 

"הרבה פעמים שואלים אותי למה זה לוקח כל-כך הרבה זמן, אבל ככה זה. כבר היה לנו מקרה שלקח לנו שעתיים לחלץ חלל מתוך טנק. במלחמת לבנון השנייה נהרגו 150 חיילים, ואנחנו נאלצנו לטפל בכ-30 מהם. כשחייל נהרג, חס וחלילה, בדרך כלל החברים שלו לוקחים אותו. אנחנו מטפלים רק באלו שנפגעו באורח קשה, וצריך לאסוף את הכל. אי-אפשר לכתוב ולתאר את הדברים שראינו".

 

זה דומה לעבודה של זק"א?

 

"לא, זק"א עובדים במצב סטרילי. המשטרה מגיעה ומגדרת את השטח, ויש להם זמן. במקומות שבהם אנחנו נדרשנו לעבוד היינו תחת איום. כשהיינו בכפר גלעדי למשל, ההפגזה מסביב נמשכה. וכבר היו מקרים שהיינו בטנקים חשופים, ובשטחים שחיזבאללה ניסה להגיע אליהם. אנו עשיהו את העבודה כי ידענו שחייבים מבחינה הלכתית ואנושית להביא את החללים האלה לקבורה. לפעמים גיששנו באדמה סנטימטר אחרי סנטימטר, ולפעמים נאלצנו להיכנס לתאי שטח בלילה, רק עם פנסי ראש. 

 

"לפעמים הגענו לטנק יומיים אחרי שנפגע, והחללים שכבו בתוכו בחום של אוגוסט. אי אפשר לנשום. כשהוצאנו חלל מטנק היה צריך לשמור ששום דבר נוסף בגופו לא ייפגע, והיינו מחבקים ומוציאים אותם. אבל לא היה לי איכפת לחבק חייל מת, כי ידעתי שהוא הלך לשמור על הילדים שלי".

 

יש אירוע שאתה זוכר יותר מאחרים?

 

"כל אירוע אני זוכר במיוחד, כל אירוע הוא שונה מחברו. היה טנק שהגענו אליו, ואחד הקצינים הגיש לי תרמיל של אחד החללים שהיו בו תפילין ומדריך לחתנים, וידעתי שהיה שם אדם שעמד להתחתן. היו טנקים שנכנסנו אליהם ולקח לנו זמן להבין בכלל איפה החלל.

 

"לקראת סוף המלחמה קיבלנו הוראה לפנות שלושה חללים מטנק. כשגמרנו את משימת החילוץ הודענו שמצאנו רק שניים, הסתבר שהמפקד לא נמצא. התחילה בהלה. שאלתי את אחד המפקדים אם הם עשו סריקה בשטח והוא ענה שהם סרקו 20 מטרים מסביב. אמרתי לו שחייבים לסרוק לפחות 100 מטר מסביב, ואם הוא ייתן לנו פקודה נחזור. לפנות ערב הודיעו לנו שצוות של צנחנים שהיה באזור מצא את החלל, במרחק של 100מטר. שלם".

 

תרשום, תרשום

כשהרב קרמר חזר הביתה הוא התחיל לכתוב את הכל, ורשימותיו יצאו בסופו של דבר בספר שנקרא "פריחת ההרדופים", בהוצאת ספריית בית אל.

 

"זה לא היה קל לחזור הביתה אחרי מלחמה כזו", הוא מסביר את לידתו של הספר. "מה שעברנו לא היה סתם זיכרון, אלא משהו שחי בך. חשבתי שאני צריך להוציא את מה שעבר עליי, אז ישבתי שבוע מול המחשב, כמעט ולא דיברתי רק כתבתי וכתבתי. כתבתי ביום ואשתי קראה את זה בלילה. אחרי שבוע היא אמרה שחייבים לפרסם את זה. אז ישבתי וצינזרתי, אחר כך שלחתי את הטיוטה לכל ההורים שכתבתי על בניהם, ורק לאחר שקיבלתי את אישורם הספר יצא לאור".

 

למה אתה חושב שאשתך אמרה שאתה חייב להוציא את הספר?

 

"כי צריך שעם ישראל ידע איזו עוצמות יש לעם שלנו, וכמה גבורה ומסירות יש בעם הזה. שיהיה ברור שהצבא עושה הכל כדי להחזיר

חללים הביתה, ושיש חיילים שמסכנים את נפשם כדי להביא את חבריהם לקבורה".

 

חלק גדול מהספר מוקדש לפרקי אמונה, מדוע?

 

"כי אצלי, שעשר שנים לימדתי בישיבות שיעורים באמונה, המפגש עם חללים הוליד שאלות אמונה שהיו רגשיות ולא תאורטיות".

 

היית במלחמה שאחריה היה המון ביקורת על התנהלות הצבא.

 

"נכון, יש נטייה לדבר על מחדלים - ומחדלים תמיד יהיו - אבל יש בעם הזה גבורה. בזמן שאנחנו מדברים חיילים עומדים על הגבולות, ומסכנים את חייהם. עכשיו, ברגע הזה ממש. והם יעשו את זה גם מחר".