את דגל המדינה לא אניף

יש טעויות שאפשר להבין, אבל ההתנתקות היתה מאמץ מכוון ומתואם נגד אזרחים נאמנים. מתחושת הבגידה קשה להשתחרר

יום העצמאות בפתח. שוב לא אהיה מסוגל לתלות דגל על המכונית כמו כולם. זה לא שאני לא רוצה. זה לא שאני לא יודע למה היום הזה חשוב ומשמעותי. להיפך. אני מאוד אוהב את מדינתי. אני נפעם נוכח התפתחותה המהירה והצלחותיה יוצאות הדופן. אני מבין ומרגיש בעומק לבי את המהפכה הכמעט נסית שחולל העם היהודי, כשממשרפות השואה הצליח להקים מדינה לתפארת.

 

למרות אהבתי הגדולה למדינה ולעם, ואולי דווקא בגללה, עדיין אין בכוחי להתגאות ולהתנאות בדגלה כבעבר. זהו יום העצמאות הרביעי בו לא אתלה את הדגל שכה אהבתי. זאת לאחר שמדינתי בגדה בי, פגעה בי, השפילה אותי וזרקה אותי ככלי אין חפץ בו.

 

לפני פחות מארבע שנים, בקיץ תשס"ה, עמדתי עם עוד אלפים רבים אל מול שוטרי המדינה וחייליה בכפר מימון. לפני פחות מארבע שנים ניצבנו רעייתי ואני חסרי אונים מול חומותיו הגבוהות של כלא באר שבע, בו עצרה מדינתי את בנותי, הנערות "פושעות ההתנתקות", ולא יכולנו ליצור עימן קשר. עוד לא חלפו ארבע שנים מאז ראיתי במו עיני כיצד מדינתי משמידה את כל עצמונה באמצעות שני דחפורים בלבד. רק 15 דקות נדרשו להרוס בית, ואיתו את החיים, החלומות והתקוות.

 

עוד לא חלפו ארבע שנים מאז הבגידה הצורבת של כל המוסדות החזקים, הצודקים, הישרים והנאמנים של מדינתי, שהאמנתי שיעמדו לצדי בעת צרה. צבא ההגנה לישראל, בו שירתתי ונפצעתי ובו אף ישרת בקרוב בני, הפך את עורו וממקור כוח במרחב האכזר של המזרח התיכון, הפך לצבא הגירוש לישראל. 

 

בית המשפט העליון, בו ראיתי תמיד מעוז של צדק והגנה על זכויות האזרח - נתן את ידו ללא כל פקפוק לפגיעה הבוטה והגסה ביותר בזכויות היסוד הפשוטות של אזרחים תמימים ונאמנים כה רבים. המכון הישראלי לדמוקרטיה - זוכה פרס ישראל השנה, אפילו לא השמיע קול מחאה רפה נגד אריק שרון שבמהלך "דמוקרטי" חטף את מפלגת הליכוד והפך אותה לקבלן הביצוע של מפלגות מרצ וחד"ש.

 

אילו יכולנו לפחות להתנחם בכך שתומכי ההתנתקות הביאו שלום על ישראל, ועצרו ולו במעט את מרחץ הדמים של מאה שנות ציונות. אולם גם בכך אין נחמה. אין אפילו הישג אחד בעקבות איוולת ההתנתקות, ולכן לא רק בבגידה ובהרס עסקינן אלא בטיפשות צרופה המעצימה עשרות מונים את תחושת הניכור ומעיבה את שמחת יום העצמאות.

 

ככל מדינה, גם ישראל עשתה טעויות רבות בעבר, וסביר שתעשה טעויות גדולות בעתיד. אבל ההתנתקות אינה טעות בשיקול דעת שהובילה לכשל, אלא מאמץ ארוך, מכוון, מרוכז ומתואם של כל זרועות המדינה השונות נגד אזרחיה הנאמנים ביותר. מכאן תחושת הבגידה העמוקה. קשה להצביע על מהלך דומה של מדינות דמוקרטיות אחרות בעולם בו נפגעו אלפי אזרחים תמימים וגורשו מביתם ללא כל תועלת או הגיון.

 

כולי תקווה כי בחלוף השנים, מתוך עשייה שקולה במדינתי האהובה, אוכל להשתחרר מתחושת הניכור הגדולה שאחזה בי בקיץ 2005, ואוכל להניף שוב את דגל ישראל בגאווה. אולי הזמן שיחלוף יעמעם את תחושת הבגידה הגדולה ההיא. עד אז אסתפק במנגל משפחתי.