בחיפוש אחר מנהיג כלכלי: מי יצילנו מהמיתון?

האם צמד המילים "מנהיגות כלכלית", שהפך לשגור כל כך בפיהם של נואמים, מתאר מציאות כלשהי? מיהו מנהיג כזה? האם היו כאלה בעבר? ובמה הוא נבדל מכל מנהיג אחר?

אומרים לנו שיש מנהיגות אחרת, מנהיגות כלכלית. בנאומיהם חוצבי הלהבות ואמירותיהם המצוטטות עד לזרא של בכירי המשק והזירה הפוליטית, חוזרים פעם אחר פעם על צמד המילים הללו - מנהיגות כלכלית. אחד אומר שסוף סוף יש לנו מנהיגות כזו, אחר טוען שאין לנו, וכולם תמיד תמיד אומרים שהיא דרושה לנו.

 

אבל מהי, בעצם, מנהיגות כלכלית? במה היא נבדלת ממנהיגות שאינה כלכלית, ומהן התכונות של מנהיג כלכלי? מהם התנאים שבהם יכול מדינאי לחולל שינוי מרחיק לכת במשק, והאם במציאות של משק פרטי ברובו האפשרות הזו קיימת בכלל? ובעיקר, למה פתאום אנחנו שומעים מכל עבר שאנו כה זקוקים לה, למנהיגות הכלכלית?

 

אם ניתן היה לפתוח את ההתמודדות על התואר "מנהיג כלכלי" בפני מנהיגי העבר, יש להניח שניתן היה למנות את המועמדים על אצבעות יד אחת. את רוב המנהיגים בהיסטוריה זוכרים בגלל הישגיהם הצבאיים או המדיניים, ואלו שזכורים בזכות צעדיהם הכלכליים זכורים לרוב לדיראון עולם - כמרעיביהם חסרי הלב של פשוטי העם או כחומסי אוצרותיו של העולם השלישי. אחד הבודדים שמייחסים לו גדולה בגלל פועלו בשדה הכלכלה הוא פרנקלין דלנו רוזוולט, נשיאה של ארה"ב בשנים 1945-1933.

 

לא כלכלי. מנהיג

קיים ויכוח בין היסטוריונים של ארה"ב סביב השאלה עד כמה ניתן לזקוף לזכותו של רוזוולט את יציאתה של מדינתו מהשפל הכלכלי הגדול, שהחל ב-1929.

 

"היסטוריונים ליברלים נוהגים לטעון שרוזוולט תרם רבות ליציאה של ארה"ב מהשפל הכלכלי", אומר ההיסטוריון פרופ' אייל נווה מאוניברסיטת תל אביב. "אך היסטוריונים שמרנים מימין ומרקסיסטים משמאל סבורים, כל צד מסיבותיו שלו, שהוא לא תרם".

 

"אני פחות או יותר עם ההיסטוריונים הליברלים אבל גם אני סבור שרוזוולט לא פתר את הבעיה הכלכלית. הוא פתר בעיות פוליטיות וחברתיות, הוא נתן לאנשים בשביל מה לקום בבוקר, אבל את המשבר הכלכלי פתרה מלחמת העולם השנייה", אומר נווה.

 

אז האם גם רוזוולט - שנכנס לתפקידו בעיצומו של המשבר הכלכלי הקשה ביותר של העידן המודרני, ויצא ממנו כשמדינתו על סף הפיכתה למעצמה הכלכלית הגדולה ביותר שידע העולם - לא היה מנהיג כלכלי?

 

"אין דבר כזה מנהיג כלכלי", אומר אייל נווה, "רוזוולט היה פשוט מנהיג. האיש הזה שינה את אמריקה לחלוטין כתוצאה מהמשבר. הוא בנה את מנגנון הביטוח הלאומי האמריקני, הוא חוקק חוקים למען עבודה מאורגנת, סיפק ביטחון תעסוקתי ופרס רשת ביטחון שהגדירה כמה נמוך אדם יכול לרדת במצבו החומרי".

 

"הוא המציא בעצם את מדינת הרווחה, אבל את הכלכלה הוא לא שינה. המשק המשיך לדשדש עוד עשר שנים לאחר שהוא נכנס לתפקידו, אבל אנשים היו מרוצים ובחרו בו ארבע פעמים. אז התל"ג לא צמח כל כך. אז מה?! אנשים הרגישו טוב! תל"ג עולה או יורד הוא לא חזות הכול. לרוזוולט היו הישגים הרבה יותר חשובים מאשר צמיחה כלכלית".

 

"מנהיג כלכלי לא צריך להיות כלכלן"

גם ד"ר מומי דהן, כלכלן מבית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית והמכון הישראלי לדמוקרטיה, סבור שמנהיגות כלכלית לא נמדדת בנתוני הצמיחה, אלא ביכולת לשנות את המציאות החברתית.

 

"מנהיג כלכלי לא צריך להיות כלכלן במקצועו", אומר דהן. "יש גם כך מאות כלכלנים במשרדים הממשלתיים. מה שחשוב הוא שלמנהיג תהיה התנסות וחינוך נכונים. הניסיון הכרחי למנהיג אבל ההכשרה המקצועית פחות קריטית, היא יכולה להוסיף אבל היא לא הכרחית. מה שחשוב הוא שתהיה לאדם הזה השקפת עולם מגובשת בתחום הכלכלי-חברתי. השקפת עולם מגובשת חשובה פי כמה מהכשרה מקצועית בתחום הכלכלי".

 

שלא כמו אייל נווה, דהן סבור כי מנהיגות כלכלית אינה צירוף מילים ריק מתוכן. "אני חושב שכמו בכל תחום גם בכלכלה בוודאי שאדם יכול להיות מנהיג", אומר דהן. "זה צריך להיות מדינאי שרואה קדימה אל האופק ומצויד במצפן ומפה מתאימים כדי להגשים חזון שנוגע לא למחר בבוקר או לעוד חצי שנה אלא לעשר או חמישים שנה מהיום".

 

רוזוולט. לא שינה את התל"ג, רק את העולם (צילום: גטי אימאג'בנק)

 

לואי ה-16 שלא הכרתם

מי שבוודאי לא ייזכר כמנהיג כלכלי הוא לואי ה-16, מלך צרפת שהודח במהפכה של 1789. אשתו, מרי אנטואנט, הפכה לסמל הנצחי לאדישותו של שלטון מושחת ונהנתני, כשיוחסה לה האמירה "אם אין לחם, שיאכלו עוגות". אבל מסתבר שבעלה דווקא עשה לא מעט כדי להוציא את כלכלת צרפת מהמשבר העמוק שנקלעה אליו במאה ה-18.

 

"לואי ה-16 השתדל מאוד לטפל בבעיות הכלכליות", אומר ד"ר אמנון יובל, היסטוריון ממכללת סמינר הקיבוצים ואוניברסיטת תל אביב. "כל מה שהוא עשה בשנים שלפני המהפכה, ובמובנים רבים מרגע שעלה לשלטון ב-1774, היה לנסות לפתור את בעיות הגירעון שהטרידו את הממלכה הצרפתית".

 

"הגירעון נוצר בין היתר בגלל מלחמות שדלדלו את קופת הממלכה לכל אורך המאה ה-18, ובמיוחד בגלל מעורבותה של צרפת מלחמת העצמאות האמריקנית. תרמו להיווצרותו הניהול הכושל והבלתי יעיל של האוצר הממלכתי וגביית מיסים שנעשתה על ידי קבלנים".

 

לואי ה-16, תאמינו או לא, לא היה אויב ההמונים. רוב תקופת כהונתו הוא הסתכסך דווקא עם האליטות של החברה הצרפתית. "לואי ה-16 ושרי האוצר שלו הבינו שכדי לכסות את הגירעון הם חייבים לגרום לשתי השדרות (מעמדות חברתיים א.ל) שכמעט לא שילמו מיסים, הכמורה והאצולה, לשלם יותר מס. לאורך כל תקופת שלטונו הוא ניסה ליזום רפורמות בגביית המס. אבל הרפורמות הללו נחסמו בגלל שהפרלמנט הצרפתי באותן שנים נשלט על ידי האצולה".

 

"הפרלמנט היה הגורם שבסמכותו לרשום חוקים, והם סרבו לרשום את החוקים האלה. נוצר סכסוך קשה ומתגבר בין הכתר לפרלמנט, שבמהלכו עשה לואי ניסיונות רבים להעביר את הרפורמות. הוא החליף שרי אוצר, הגלה את הפרלמנט מפריס וכינס אסיפת נכבדים במקומו. אבל כלום לא עזר".

 

מדוע כשל לואי ה-16? הרי היו לו את הרעיונות הנכונים, את הנחישות הדרושה כדי להוציאם אל הפועל, ומעל הכל - הוא היה מלך. מנהיגי הדמוקרטיות של היום יכולים רק לחלום על כוח אבסולוטי כמו שהיה למלך צרפת באותם ימים. מה עוד צריך מדינאי כדי להפוך למנהיג כלכלי?

 

"הטרגדיה של לואי היא שלא היה לו כוח ממשי", מסביר אמנון יובל. "באופן תיאורטי הוא היה מלך במונרכיה אבסולוטית, אבל הכוח הממשי שלו לא היה כמו זה של אבותיו. הסיבות לכך רבות: אחת היא התעמולה של הנאורות שפגעה קשות במעמדו. הסיבה השניה היא ההתפתחות של אמצעי התקשורת וידיעת קרוא וכתוב בתקופתו. זה עורר הרבה ביקורת על מהלכיו, על בזבזנות החצר ועל מרי אנטואנט. ובסופו של דבר גם העם לא תמך בו. העם תמך, כמעט עד לפרוץ מהפכה, בפרלמנט שהציג את עצמו כמגן על האינטרסים של העם מול עריצות המלך".

 

לואי ה-16, כאמור, אינו המנהיג היחיד בהיסטוריה שנכשל בניסיונותיו להוציא את הכלכלה ממשבר, אבל הוא בהחלט השליט ששילם את המחיר הגבוה ביותר על כישלונותיו, כאשר הותז ראשו בגיליוטינה. אמנון יובל מייחס את כישלונו, מעל הכול, לאופיו. "האירועים הובילו אותו יותר משהוא הוביל אותם, בין היתר בגלל האופי שלו שהיה הססני ומתפייס. הוא ניסה לרצות את כל הצדדים, פנה לעם ובו זמנית לבתי מלוכה אחרים באירופה. בסוף זה עלה לו בזה שהוא הוצא להורג".

 

עניין של אופי

את התכונה הבעייתית הזו, הצורך לרצות את כל הצדדים, מונה גם פרופ' אבי בן בסט, מהחוג לכלכלה באוניברסיטה העברית, כתכונה בעייתית המונעת ממדינאי להיחשב כמנהיג כלכלי. "מנהיגים כלכליים, ובהקשר הישראלי כוונתי לשר האוצר וראש הממשלה, מוכרחים לדעת להגיד לא. הם צריכים להבין שההחלטות שלהם תמיד ישביעו את רצונם של חלק מהאנשים ולא של כולם. זו תכונה מאוד חשובה, מי שחשוב לו לרצות את כולם לא יצליח להנהיג".

 

"מנהיגות כלכלית אינה שונה ממנהיגות בכל תחום אחר", אומר בן בסט, "בין אם מדובר בתחום כלכלי, צבאי או תרבותי, המנהיג חייב להיות בעל תכונות מסוימות המאפשרות לו להנהיג. אם לצד התכונות הללו הוא גם מצויד בהבנה כלכלית, אז הוא מנהיג כלכלי".

 

"כמובן שמנהיג כלכלי לא חייב להיות כלכלן, כאן צריך להבחין בין מנהיגות מקצועית למנהיגות פוליטית. אבל הוא צריך להיות בעל ידע בתחום, להכיר את המושגים ולהיות בעל ניסיון בקבלת החלטות כלכליות. אצל המנהיג הפוליטי-כלכלי חשוב יותר הקשר עם הציבור והאמינות, כי הוא המתווך העיקרי בין המערכת הפוליטית-כלכלית לציבור".

 

"כבר קרה שתוכניות כלכליות נכשלו, כי הציבור לא האמין שההנהגה מתכוונת לבצען ככתבן וכלשונן. עוד תכונה חשובה היא עקביות, ישנם צעדים כלכליים שיניבו פירות רק בטווח הארוך, לכן יש לבחור כיוון ולהתמיד בו לאורך זמן".

 

בן בסט אינו מסתיר את אי שביעות רצונו ממינויו של יובל שטייניץ לשר האוצר. "אמרתי בעבר ואומר שוב, שיובל שטייניץ מגיע עם חסר עמוק לתפקידו כשר האוצר. הוא מעולם לא התנסה בניהול כלכלי. רוב שרי האוצר בתולדות ישראל לא היו כלכלנים, אבל הגיעו לתפקיד אחרי שעסקו למשך תקופה ארוכה בסוגיות כלכליות. אם בוועדות הכנסת, אם בדירקטוריונים של חברות ואם כחברי כנסת שהתחום הכלכלי היה מוקד עניינם".

 

"שטייניץ צבר את עיקר ניסיונו בתחום הביטחוני. יש לו כמובן מעלות רבות ותכונות הנהגה אחרות מצויות בו, אבל הוא חסר את מרכיב הניסיון והבקיאות בתחום הכלכלי. אם ניקח דוגמה מתחום הביטחון, ניתן לראות שכבר היו לנו שרי ביטחון מעולים, כמו בן גוריון ופרס, שלא היו גנרלים. עם זאת, אנו רואים שכאשר עמיר פרץ ניסה להתמודד עם התפקיד, הוא לא הצליח מכיוון שלפני כניסתו לתפקיד הוא לא עסק כלל בנושא הזה. הוא לא הכיר את היסודות ולא התחכך עם התחום הצבאי כלל".

 

מדינאים מקבלים חלופות שונות כפתרונות לבעיות קיימות. בן בסט סבור כי תפקידו של המנהיג הפוליטי הוא לבחור בין החלופות הללו, לדעת להבין אותן נכון, להכיר את היתרונות והחסרונות של כל חלופה ולבחור בטובה ביותר. "אם המנהיגים שלנו יהיו מצוידים בתכונות שציינתי. אם יהיה להם ידע, אמינות, עקביות, יכולת החלטה ושכנוע של הציבור אז תוכל להתבצע מדיניות טובה יותר".

 

"אבל מעל הכול חשוב שמנהיגות כלכלית תהיה משוחררת מלחצים. אם ניקח לדוגמה את סוגיית הפועלים הזרים, כל ממשלות ישראל עד היום החליטו להילחם בתופעה על ידי ניסיונות להוציא את העובדים הזרים מהארץ, בעוד שאמצעי האכיפה על המעסיקים היו דלים ולא יושמו. זו דוגמה לפתרון שהושפע מלחצים חיצוניים ולכן לא עבד. את המרדף צריך לנהל אחרי המעסיקים, זה גם יעיל יותר וגם צודק יותר. הם אלה שמביאים את העובדים הזרים לארץ ואותם גם קל יותר לתפוס, כי יש פחות מהם".

 

"מנהיג פוליטי כלכלי אמיתי חייב להיות חף מהשפעה של אינטרסנטים. יכול להיות שאין בנמצא כזה מנהיג אבל זה עדיין הכרח. ברגע שמדינאי נכנע ללחצים של אינטרסנטים, המדיניות שלו היא מדיניות לקויה והיא לא תשיג את מטרתה ולא תזכה לאמון הציבור".

 

נתניהו ושטייניץ מציגים את התוכנית הכלכלית (צילום: משה מילנר, לע"מ)

 

מזל של מנהיגים

פרופ' אבישי ברוורמן, כלכלן והשר לענייני מיעוטים, מוסיף לרשימת התכונות והתנאים הדרושים להתקיימותה של מנהיגות כלכלית מרכיב מפתיע. "אדם יכול להיות מאוד פופולרי, אבל כדי לומר שהוא מנהיג צריך לבסס את הטענה שההכרעות שהוא קיבל באמת השפיעו על המציאות לאורך זמן", אומר ברוורמן.

 

"במובן הזה מנהיג צריך לקיים שלושה תנאים. הוא צריך לפעול במציאות שבה הוא יכול לקבל הכרעות חשובות, הוא צריך להיות מצויד באומץ ובנחישות לקבל את אותן הכרעות ושלישית, ולא פחות חשוב, אלת המזל או אלת ההיסטוריה צריכות לפעול לטובתו. רק אם ההיסטוריה הצדיקה אותו, כלומר, אם ההחלטות שלו התגלו כצודקות שנים לאחר שהתקבלו, הוא יוכר כמנהיג גדול. בסופו של דבר יש חיתוך בין החלטות המנהיג להתפתחויות היסטוריות שאינן בשליטתו".

 

בבואו לתאר את המנהיג הכלכלי, נתלה ברוורמן בדמותו של יוסף המקראי, שתוכנית האגירה שלו עזרה לממלכת מצרים לשרוד שבע שנות בצורת. "מנהיגות זה לקחת בחשבון גם את אלה שלא מצביעים היום, את הדורות הבאים. כלכלה היא תחום שבו צריך לקחת בחשבון גם את מה שיקרה בעתיד הפחות קרוב. יוסף הוא מנהיג שיצא נגד אווירת ה"אכול ושתה כי מחר נמות", ואפשר למדינתו להתמודד עם המשבר שבא כמה שנים אחר כך".

 

ברוורמן סבור שתוצאותיו של השפל הכלכלי של שנות ה-30 נושאות לקח חשוב למנהיגי העולם של 2009. "אם מסתכלים על השפל הכלכלי הגדול, ניתן לראות שאותו משבר, שנוהל באופן לא נכון באירופה, הביא לקריסת המשטרים הדמוקרטיים ולעליית הפשיזם. כלומר, היעדר החלטה מנהיגותית, לכאן או לכאן, יכול להביא להשלכות חמורות מאוד על יציבות המשטר".

 

"אני רואה בברק אובמה מנהיג בעל בשורה, משום שכמו אז גם היום ישנם גורמים שאומרים "תנו לדברים להסתדר מעצמם", אך למזלה של ארה"ב, יש לה הנהגה שמבינה שאנו נמצאים בתרחיש אחר לגמרי וצריכים, כמו בימי השפל הכלכלי, להחליף דיסקט ולערב את הממשל בכלכלה".

 

"המערב לא יכול לעמוד בשלוש שנים של מיתון כבד, כאשר הכעס של הציבור כלפי אותם אנשי פיננסים שניצחו על "הגניבה הגדולה ביותר בהיסטוריה", הולך ומתעצם. לדעתי אובמה מבין את זה, ואני רואה הרבה מנהיגות ותעוזה בצעדים הראשונים שלו".

 

ברוורמן סבור שגם בישראל, סבלנו בשנים האחרונות מחולי דומה - מאווירה אופורית של אמון מלא ביכולתו של המגזר הפיננסי לספק צמיחה ומתפישה שמעורבות הממשלה בכלכלה צריכה להצטמצם למינימום. "החברה הישראלית היא האי-שוויונית ביותר מכל החברות במערב. אנחנו לא יכולים להמשיך לסבול מרמות גבוהות של אבטלה, כאשר הכעס כלפי התיאוריה הליברלית שמכרו לציבור בשנים האחרונות, הולך וגובר".

 

"ברור שכאן לא הייתה הפקרות כמו שהייתה בארה"ב, אבל ישראל היא מדינה שהוקמה על ערכי צדק ושוויון ואי אפשר לעמוד ברמות אבטלה ואי שוויון כאלה גבוהות".

 

מבחן המנהיגות הכלכלית, לדידו של ברוורמן, הוא ביכולתה ללמוד ממה שקרה בארה"ב ולעבור לכלכלה שמשלבת רגולציה פיננסית. כלכלה המונעת מייצור ממשי ושהמגזר הפיננסי אינו עוד נושא הבשורה שלה. "הסקטור הפיננסי משול לשמן המקל על פעולות הייצור והסחר, אבל ברגע שהוא מגיע בכמויות גדולות ומציף את הגלגלים הוא פוגע במכונה".

 

"יש היום, לדעתי, הבנה בממשלה שצריך רגולציה פיננסית מסוימת. מצד שני, יש לשים דגש על רפורמות מבניות שיחתכו את כבלי הביורוקרטיה ויפשטו תהליכים, כדי לאפשר ליזמים לבנות מפעלים ביתר קלות, ליצור תשתיות ולהניע את גלגלי הייצור והידע", אומר ברוורמן.

 

אז מהי מנהיגות כלכלית? על פי מקבץ הדעות שהובאו כאן, מדובר בהנהגה שמיטיבה עם הרבים ולא עם בעלי ההשפעה. שגם כאשר היא מתמודדת עם אתגרי השעה, היא נושאת את עיניה לעתיד הרחוק. שאינה מנסה לרצות את כל הצדדים ושמבינה ששורת הרווח אינה חזות הכל. אה כן... וכמובן שלא יזיק לה קצת מזל.