"מצטער, זה לא את, זה פשוט הריח שאין לך"

מה קרה ל"זה לא את, זה אני" הישן והטוב? קל לתרץ זאת כחוסר יציבות שלו, שקר שיגרום לי להגיד "הוא דפוק" ולהמשיך הלאה, אבל הוא חי בסרט ולכי תתמודדי עם זה. ניחוח אשה

בהתחלה של קשר יש איזון דק שצריך לשמור עליו כדי להרגיש טוב עם עצמך. פעם הייתי רוצה את הכל, כל הזמן - אם טוב לי עם הבחור אני רוצה להיפגש איתו כמה שיותר, מכורה לסם של היכרות חדשה, של אותו רגש שאי אפשר לקרוא לו התאהבות אבל גורם לך להרגיש שאתה עף ולהתעלם מהסיכונים.

 

דברים השתנו, אחרי הקשר שהיה ונגמר אני רוצה זמן לחברות, לעצמי, רוצה את ההתרגשות שבהמתנה, לא רוצה ליפול לשגרה מאובנת כמו זו שיצאתי ממנה פגועה וחבולה. אבל גם לזה יש גבול, כשהפער בין הפגישות גדול מדי - ההמתנה הופכת ממהנה למייסרת ומתחיל לצמוח כעס כלפי הצד השני, וההתרגשות מוחלפת בריקנות ואומללות של חוסר וודאות.

 

יכול להיות שהצעד החכם היה לעזוב. שאול חיפש אתונות ומצא מלוכה, אני חיפשתי קשר רציני ומצאתי בחור שחי על מזוודות, מחליף בחורות ודירות כאילו הוא סוכן חשאי, חי בסרט, מה שנקרא. אבל לא עזבתי, המסרים הסותרים מחזיקים אותי - נפגשים בתדירות שלא מאפשרת לנו להכיר, אבל מתייחס אלי נורא יפה כשאני איתו, מתקשר כשהוא מבין שזה חשוב לי, מדבר איתי שעות על גבי שעות, מחמיא וכל השטויות האחרות שבחורות מתות עליהן.

 

אחרי הקשר הקודם בו דעכתי לאיטי, אני מרגישה חיה כשאני איתו, נזכרת איך זה להרגיש מושכת, מעניינת, מרשה לעצמי להיות מופרעת, מבלבלת, אפילו סקסית, מילה שכבר שכחתי, מתאהבת בעצמי מחדש. אחרי תקופה של בלבול אני אומרת לו "תקשיב, אני רוצה לדעת מה קורה". בהתחלה הוא לא מבין על מה אני מדברת, אחרי שאני מבהירה לו הוא אומר שנדבר על זה כשניפגש.

 

"כשאני פוגש את האחת אני יודע את זה מיד"

נוסעים על אופניים ברחבי העיר ועוצרים בפינה שקטה וחשוכה על הנהר, לוקיישן רומנטי כזה. מבטים, רומנטיקה, נראה שמדובר בבשורות טובות, אני חושבת לעצמי, ואז הוא מדבר.

 

"כשאני פוגש את האחת אני יודע את זה מיד, זה קשור לריח, אני לא יכול להגדיר את זה, אבל כשאני מריח את הריח הזה אני יודע שזאת האחת, ולך אין את זה".

 

מה קרה ל"זו לא את, זה אני" הישן והטוב??? כל כך קל לזרוק את זה על חוסר היציבות שלו, שקר לבן שהיה גורם לי להגיד "הוא דפוק" ולהמשיך הלאה כאילו כלום, אבל הוא חי בסרט, פאקינג אל פאצ'ינו, ניחוח אשה בהפוכה, אין לך את הריח של "האחת", ולכי תתמודדי עם זה.

 

יכול להיות שבחורה אחרת היתה קמה והולכת, או לפחות מנסה לזרוק אותו לירקון. אותי זה עצבן, אז התווכחתי איתו, שוכחת שמדובר בי, שוקעת בדיון על מהות ההתאהבות. "זה כל כך מפגר. יש אלמנט ביולוגי, פרומונים וכל זה, אבל אתה כן נמשך אלי ולא מכיר אותי מספיק בשביל לדעת מי אני, רגש מגיע מהיכרות, מזה שאתה מתחיל לחבב את האדם, אתה יודע, הפרט השולי הזה שנקרא אישיות. לא פלא שאתה לבד, תולה דברים בתירוץ המטופש הזה שמאפשר לך לא לתת סיכוי לכלום ואחרי זה להתפלא למה אתה לא מוצא".

 

הוא מביא את הצד שלו, אני את שלי, דיון מעגלי, בואו נסכם שאנחנו לא מסכימים.

 

"אז מה עכשיו?", אני שואלת.

 

"לא יודע. נחמד לי איתך, נחמד לישון עם מישהו, אני לא רוצה להיות תמיד לבד. חשבתי שאת לא רוצה משהו רציני, הפתעת אותי", הוא עונה לי.

 

"לא יודעת אם אני רוצה משהו רציני איתך, כמו שאמרתי, אנחנו לא מכירים מספיק, רציתי לבדוק את זה, אבל אין לי את הריח של האחת, אז זה לא משנה", אני נותנת לו לטעום מעט מהתרופה שלו.

 

נראה שאני תמיד עושה דברים מוזרים

הוא נכנס לסחרור של הסברים על החיים העסוקים שלו ועל זה שאם אנחנו לא ביחד, מה זה משנה כמה נפגשים. אני מקשיבה בנימוס, יודעת שהדרישה שלי מוזרה, אבל מה אכפת לי, כנראה שאני תמיד עושה דברים מוזרים, take it or leave it.

 

הוא חושב, מתפתל, ובסוף לוקח את ההצעה שלי.

 

נוסעים אליו הביתה, אני זורקת לו, "אתה לא מבין, יש לי חרדות נטישה, ניסיתי לעבוד עליהן, אבל הפסיכולוג שלי מת בתאונת דרכים בדרך לפגישה, תחשוב מה זה עשה לי, ועכשיו אתה". 

 

הוא צוחק. מסתלבטת על העניין של הריח פעם בדקה, ברגע שדברים הופכים לבדיחה קבועה, כמו הקופאית מארץ נהדרת, שוכחים שזה אמור לכאוב. בכל הומור יש משהו אכזרי, אבל כשצוחקים, קל להתעלם מזה.

 

אנחנו במיטה, וכאן אני כבר לא צוחקת. הוא רוצה שאהנה, בשפה מפורשת - אגמור, ולא עוזב אותי גם כשאני מבהירה לו שאני לא רוצה. לא מוכנה להיות פגיעה לידו, לא מוכנה שיראה אותי בצורה האינטימית ביותר, כי אם אהיה לגמרי אני וגם הוא לא יימשך - אתרסק לחלוטין ואף אחד לא יהיה שם לאסוף את השברים.

 

הוא מתעקש, לא מבין, אני מתחמקת, שואל אותי מה עושה לי את זה ואני זורקת בצחוק, "דבר איתי רוסית".

 

"לא יודע רוסית", הוא אומר בחיוך.

 

"אז דבר על תכנות, זה עושה לי את זה", אני עונה לו.

 

הוא ממשיך להתעקש, אני תוקפת, "זה עוד אחד מהקטעים ההישגיים שלך?".

 

"לא, אני רוצה שתיהני", הוא מפציר בי.

 

"אני לא שיכורה מספיק", אני חושבת בקול רם.

 

הוא נעלם לרגע, "קחי, שתי את זה".

 

אני שותה, ממשיכים להתנשק, לגעת, ושוב הוא מציק לי, מה יש לו, למה הוא מכריח אותי להתמודד עם הפחדים שלי? קח את הגוף, תשאיר את הנפש, עסק טוב, לא?

 

הוא רוצה אותי אפילו יותר מקודם

הוא ממשיך לחקור ובסוף הכל יוצא, כל הזמן שהכל לא היה בסדר עם האקס, כל הפעמים שרציתי והוא לא, כל הפעמים בהן שכבנו כלאחר יד ואחריהן הוא נרדם, למי אכפת אם אני נהניתי, הביטחון העצמי המרוסק, גוף שכל בחורה היתה רוצה, אבל לא מרגישה מושכת בשום צורה, כמה טפשי, כמה עצוב.

 

הוא נראה באמת מופתע, "איך יכול להיות שמישהו לא רצה אותך?" הוא אומר לי את זה ודברים אחרים שרציתי לשמוע, באותה כנות מופלאה שקודם יכולה היתה להעליב ועכשיו היא כל כך מרפאת. הוא משכיב אותי על המיטה, מחבק ביד אחת, נוגע באחרת, מרוכז כל כולו בי, מחכה בסבלנות עד שאשכח, ובסוף כשאני מתפרקת בזרועותיו, הוא שם לאסוף אותי ורוצה אותי אפילו יותר מקודם.

 

לא שכבנו באותו הערב, אחד מהימים האלה, אבל הלכנו למחוזות אחרים, מסתכלת בהשתאות איך הוא נדלק ממני שוב ושוב, אומר לי שאני כמה רמות מעליו. לא זכרתי שיש דברים כאלה. בסוף אני מבקשת רחמים וצונחת לשינה עמוקה.

 

אמנם אין לי את הניחוח, אבל כרגע, איתו, אני לגמרי אשה.