אני מודה, עד לאחרונה לא נחשפתי למחירים השערורייתיים של הממתקים בדוכנים בקניון. אני אמנם חובב נחשים, דובונים ושאר צורות צבעוניות ושקופות - אבל מאז שעברתי את גיל העשרה לא ניגשתי לדוכנים עם עשרות המכלים הצבעוניים שקורצים לילדים.
והנה, לפני שבוע נקריתי עם בני, בן 3, לקניון קריית-אונו, וכמובן שהוא דרש את מס המעבר ליד דוכן הממתקים. "רק חמש", הבהרתי בקול תקיף והחלטי - והזאטוט הסכים בשמחה. לקחנו שקית ומלקחיים והכנסנו פנימה נחש אחד, ביצת עין, שיניים, בקבוק קולה וצמד דובדבנים. מעדן. אפילו קיבלתי הבטחה לביס מהחלבון של הביצה (לא אוכל את החלמון, זה מלא כולסטרול).
הגשתי את השקית למוכר האדיב, והוא הניח אותה על המשקל. אחרי כמה שניות חזר אליי ובלי להניד עפעף נקב במחיר: "תשעה שקלים וחצי".
אה, כמה הוא אמר? תשעה שקלים וחצי על חמש סוכריות גומי? ראבק, זה כמעט שני שקלים לכל סוכרייה. בהחלט מרשים. רק אחרי כמה שניות טובות התעשתתי. "תגיד, מה המחיר ל-100 גרם?" שאלתי. "9.95 שקלים", הוא ענה כאילו זה מובן מאליו. 9.95 שקלים ל-100 גרם.
עכשיו, האמת היא שהייתי אמור להחזיר את השקית ולהגיד "לא תודה", אבל לך תעשה את זה לילד שלך. אחרי שהוא בחר את הממתקים אחד-אחד, זה באמת יהיה אכזרי. אמרתי למוכר שזה מחיר לא הגיוני, שילמתי, והבהרתי לילד שיותר לא קונים שם. בפעם הבאה נקנה ממתקים במקום אחר - לא כל כך יקר.
אז נכון, אנחנו חיים בכלכלה חופשית ובשוק תחרותי, אבל באמת, לתמחר משהו ביותר מפי חמישה ממחיר רווחי? איך לעזאזל קורה שסוכריות הגומי האלה עולות 100 שקל לקילו?
ולא, את התירוץ על מחיר השכירות בקניון אני לא קונה. גם טענה על פערי איכות אני לא קונה. יותר מזה, גם את הסוכריות האלה בקניון אני כבר לא קונה. מקווה שגם אתם.
יואב פרידמן, עורך ב-ynet