ספרי חבורות: מחסמבה ועד כוח המוח

אבא של חגי עזב את הבית לטובת "עז בעלת שיער קצוץ", ניב לקח לאגם את הכדורים שעוזרים לה להפרעת הקשב ואבא של תהל פוּטר מהעבודה ועזב את הבית. ספרי החבוּרוֹת של היום הם לא מה שהיה פעם. רינת פרימו ממליצה לתת לילדים לבחור מה שהם רוצים

"יותר מדי שקט. לך לבדוק מה קורה". מכירים את המשפט הזה? אז נכון שכבר קרו מקרים בהם הלכתי לבדוק ומצאתי ילד מרוצה מדי בתוך מייבש כביסה, אבל אני רוצה להציע את האפשרות שבאופן כללי אנחנו משגיחים על הילדים שלנו קצת יותר מדי. ברור שאנחנו צודקים. הכבישים הרי רוחשים מכוניות מהירות, המדרכות מלאות פדופילים, בגנים גננות מתעללות חורשות מזימות ובתי הספר שורצים בריונים. עדיף להיות בצד הבטוח, לא? עדיף כבר שישב (ותכפילו את זה פי עשרים אם מדובר בילדה) מול המחשב, אחרי שהוצאנו מתוכו, כמובן, את כל האתרים למבוגרים, את הצ'אטים ובדקנו היסטוריית גלישה חמש פעמים ביום.

 

ילד הוא היצור הכי מפוקח ומנוטר עלי אדמות והשליטה עליו רק הולכת ומתהדקת. לכאורה אנחנו מציבים מצלמות בגן כדי להשגיח על הגננת, אבל מי שבאמת נשלט כאן, מי שכבר לא יכול לעשות תנועה בלי שיפלשו לפרטיותו ברגל גסה, הוא הילד. הכל בשם דאגה לבטחונו, כמובן. ואחרי כל זה אנחנו אומרים להם בסחבקיות טרחנית: כשאני הייתי בגילך, שיחקנו כל היום ברחוב, ואנחנו מבלבלים להם את המוח עם סיפורי עג'ואים וג'ולות ומחניים ולמה אתה לא מרים את הראש מהמחשב?

 

למה? אני אגיד לך למה, סבא'לה. עד גיל 9 לא הורדת ממני את העיניים, כי ברדיו רועמים כל חצי שעה שילד עד גיל 9 לא חוצה כביש לבד וממחישים לך כל הפסקת פרסומות מה בדיוק ההרגשה כשיש לך יום חלום ואתה חושב על סביונים ואפרסקים ובום! מת לך הילד! אז בגיל 9, אחרי שהממשלה מרשה לנו לתת לילד ללכת לשכן לבד, אין מה להתפלא שהוא כבר רגיל לדבר איתו במסנג'ר ובשביל מה לטרוח לזוז מהכיסא.

 

יפו הוא המקום היחיד בו יצא לי לאחרונה לראות חבורת ילדים בלי שום השגחה, קבוצה שמורכבת מילדות וילדים שהבוגרים בהם הם בני 7-8 ואחריהם משתרכים כמה אחים קטנים, מגירים נזלת ומנסים להדביק את הגדולים ברגליים יחפות. לא מזמן אפילו שפשפתי עיניים כשראיתי כמה ילדים משחקים פינות (בפרינציפ אני לא מסבירה מה זה למי שלא מכיר). הם חיכו שאעבור עם האוטו והמשיכו לזרוק את הכדור אל המדרכה השניה. ברור שלא מדובר על ילדים שכלואים במתחם אנדרומדה ודומיו. ברור שמדובר בילדים ערבים. האם ההורים שלהם הם הורים לא טובים מספיק? אני חושבת שלתפיסתנו המודרנית, התשובה היא כן.

 

אז לפחות תרדו להם מהספרים

גן העדן של ילדות אף פעם לא היה חוויה של חופש. סוג השליטה וסיבותיה אולי משתנים עם השנים, אבל פיקוח הדוק היה תמיד, בעיקר במשפחות ממעמד מסוים שגם רוצות שיצא משהו מהילד שלהם.

 

באמצע המאה העשרים המציאה סופרת בריטית אחת, נערצת ומושמצת, ז'אנר ספרותי שהפך פופולארי בקרב הילדים והרבה פחות פופולארי בקרב ההורים: ספרי החבורות. אניד בלייטון קבעה חוקי ז'אנר לספרות ה"נמוכה" לילדים ולנוער, שרובם תקפים ומצוטטים עד היום. היא היתה פוריה להבהיל וכתבה בימי חייה כ-500 ספרים. יש לי המון ביקורת על ספריה, אבל זה בגלל שאני מבוגרת. ואחד מחוקי הז'אנר החשובים (גם אם בלייטון וממשיכי דרכה לא התכוונו אליו) הוא שמבוגרים לא יאהבו אותם. גם בתוך הטקסט וגם מחוצה לו, המבוגרים מורחקים. קישטא. ברוך שפטרנו.

 

המרחב החופשי כאן הוא כפול וחשוב: בתוך הספר יש לילדי החבורה מקום משלהם בו אין דריסת רגל למבוגרים. לפעמים זה צריף, לפעמים זו מערה חשמלית, בספרי ה"חמישיה" זה אי שלם. אבל יש גם מרחב מחוץ לספר. זה ספר שהילד בחר לבד. אף אחד לא חנה לו על המוח בדרישה: תקרא השביעיה הסודית, תקרא חסמב"ה, תקרא חבורת כח המוח, תקרא השמיניה. זה מקום של ילדים וכאן בוחרים ספרים למורת רוחם של המבוגרים, לא בעידודם.

 

עכשיו אני, כמובן, הורסת את המרקם העדין של המרד הזה, משום שאני מציעה לכם להכיר בו ולאפשר אותו. אז איזה מין מרד נשאר? יתרה מזאת, עשיתי מעשה חמור עוד יותר. הלכתי לספריה וביקשתי מזהבה הספרנית הנהדרת כמה ספרי חבורות עכשוויים שילדים אוהבים לשאול. היא נתנה לי את הספר האחרון בסדרת "חבורת כח המח" הישראלית, ואת "הכדורגלנים" ו"ג'ינג'יות" המתורגמים. בהקרבה עילאית קראתי אותם וההרגשה היתה כמו להציץ לאיזה ילד במגירה הסודית. מצד אחד, הייתי סקרנית, מצד שני, קצת חששתי ממה שאמצא שם.

 

אני לא אעשה לכם את החיים קלים. "חבורת כח המח" הוא ספר רע לתפארת על פי רוב אמות המידה הספרותיות המקובלות. גם "הכדורגלנים" - חבורת הספורט ו"ג'ינג'יות" – חבורת בנות – הם לא היהלום הכי נוצץ בכתר ספרות הילדים העכשווית. שני האחרונים מתורגמים באופן מאוד לא אופנתי. הנטיה המקובלת היום בספרות היא לא לעברת שמות ומקומות. חלפו הימים בהם תרגמו את רומיאו ויוליה ל"רם ויעל" (נשבעת לכם שהיה תרגום כזה). לעומת זאת, לשני הספרים, הגרמניים במקור, יש גיבורים שקוראים להם חגי או מעין ואפילו גילה ורפי (נורא מעניין אותי אם הבחירה בשם רפי היא מחווה לסדרת "הספורטאים הצעירים" של ילדותנו). גם המקומות נצרפים בכור ההיתוך. חגי, למשל, מגיע מגבעת אולגה. שיהיה.

 

בהשוואה קלילה לספרי אניד בלייטון ואבנר כרמלי/און שריג/שרגא גפני, אפשר לקבוע שאת הספרים של היום מעניינת המציאות החברתית של הילדים לא פחות מתעלומה זו או אחרת. הם עסוקים מגיל צעיר בהתאהבויות והסמקות, נושא שלא העסיק בכלל את דנידין או את פטר וג'נט. מציאות נוספת שזוכה להתייחסות משמעותית היא משפחות מפורקות, לא מתפקדות. אבא של חגי עזב את הבית שלו לטובת "עז בעלת שיער קצוץ", כלשונו. המשבר הכלכלי נוכח מאוד אצל חבורת כוח המוח ואבא של תהל מפוטר ועוזב את הבית ומשאיר את הילדים עם אמא מעורערת במשבר נפשי עמוק. מבוגרים שאינם מתפקדים הם חלק מחוקי הז'אנר גם בספרים הישנים. ההבדל הוא ברמת פירוט הסיבות לאי תפקודם. בספרים של היום, המבוגרים ובעיותיהם נוכחים הרבה יותר וזה נראה לי קצת חבל.

 

הפסד נוסף הוא שבאף אחד מן הספרים שנקראו לא היה מקום מפגש סודי לילדים. מכיוון שאני חושבת שמקום כזה הוא חלק גדול מהקסם, אני מפצירה בזוהר אביב, הסופרת הפורה של "כוח המוח" וסדרות רבות אחרות, לשקול לארגן להם איזה מקום מפלט אקזוטי.

 

מעניין לגלות שגם בחבורת כוח המוח ניתן למצוא את הילד השמן המסורתי, אבל הפוליטיקלי קורקט חבר גם הוא בחבורה ולפיכך ניתן למצוא משפטים מהסוג הבא: "הוא רמז שאתה פיל. אני חושבת שאנחנו, בתור חבורה שנלחמת באלימות, לא יכולים לסבול אלימות מילולית כזו!" אומרת סגנית המפקד (יש דברים שלא משתנים) לניב שמתנהג לא יפה מאז שלקח לחברה שלו, אגם, את הכדורים שעוזרים לה להפרעת הקשב. ספרו את זה לעוזי הרזה שהיה יורד על אהוד השמן בבדיחות שהיו ממוטטות לילד בן זמננו לא רק את הדימוי העצמי, אלא גם את הרצון לחיות.

 

בקיצור, יש כאן שיקוף מהימן של תקופתנו. כמו שיקוף התקופה בספריה של בלייטון, בהם רק הבנים יוצאים להרפתקאות ליליות ומשאירים את הבנות לשטוף כלים או לרקום גובלנים, כמו שיקוף התקופה של אבנר כרמלי בהם דנידין עושה שיגועים לערבים הטיפשים המבקשים להשמיד את מדינתנו הצעירה. זוהר אביב פשוט משקפת תקופה של הפרעות קשב, משפחות מפורקות והרבה מחשבים וטלפונים סלולריים.

 

ולמרות כל הביקורת, למרות שמדובר בספרות נמוכה, עדיין כדאי לאפשר לילדים בגיל הזה לקרוא מה שירצו, מתי שירצו. רוצים לקנות להם קלאסיקות? מעולה. אבל תשאירו להם את הספריה השכונתית או את ספריית בית הספר, כמרחב שבו הם ורק הם מחליטים איזה ספר לקחת. גם אם עד גיל 17 צריך להעביר אותם עם יד את הכביש בדרך לספריה.

 

• "חבורת כוח המוח 20 - עושים סדר". זוהר אביב. איורים: אלית אבני-שרון. מודן הוצאה לאור.
• "הכדורגלנים 1 – כל הכבוד לחגי!" פראוקה נאהרגנג. איורים: בטינה גוצן-ביק. תרגום: שולמית צמח-טנדלר. הוצאת ספר לכל.
• "ג'ינג'יות 4 – חשודה בגניבה". כריסטיאן ביניק. איורים: אירמגרד פאולה. תרגום: שולמית צמח-טנדלר. הוצאת ספר לכל.
• וברגשות חמים ל"שביעיה הסודית", "החמישיה", "חבורת הבלשים והכלב" מאת אניד בלייטון, "חסמב"ה" מאת יגאל מוסינזון ו"דנידין", "הספורטאים הצעירים", "הבלשים הצעירים" מאת שרגא גפני על שלל שמות העט שלו, שגם תרגם לעברית ייחודית את ספרי בלייטון (ועל כך: הידד, שרגא!).

 

לחצו כאן למדור ספרי הילדים.

 

• רינת פרימו היא סופרת ילדים, מחברת הספרים: "איה, אאוץ', אווה", "אמא מושלמת" ועוד.