כמה טפשים אנחנו?
בלי תעמולה ירוקה ונבואות זעם, הסרט "עידן הטפשות" מציג סיפורים קטנים מקצות העולם על קורבנות שינוי האקלים. מראה שמשקפת לנו מציאות חדה: אנו צועדים בעיניים פקוחות לעבר תהום ובעוד 100 שנה יישאלו בוודאי למה היינו כה טפשים
השנה היא 2055 - והעולם הרוס, מוצף מים ושומם. בארכיון ענק ומבודד ניצבים שורות-שורות של יצירות אמנות, מוצגים מוזיאוניים, כתבים, מחקרים והמצאות טכנולוגיות - הישיגיה הבולטים ביותר של החברה האנושית נאספו כדי לשמור עליהם עבור הדורות הבאים. גם בעלי החיים הוכנסו לתוך תיבות זכוכית זוגות-זוגות - כמו בסיפור נוח והמבול - כדי שלא ייעלמו מעל פני האדמה.
מנהל הארכיון, איש מהורהר וקודר, יושב מול מחשב, סוקר קטעי ארכיון מצולמים ומנסה להבין מה השתבש. איך הצליחה האנושות להמיט על עצמה כלייה? מדוע לא עצרה את שינויי האקלים בזמן והצילה את עצמה?
תמונות אפוקליפטיות שכאלה כבר פתחו לא מעט סרטי מדע בידיוני, אבל הסרט "עידן הטפשות" (The Age of stupid) אינו בידיוני כלל; הוא רק משתמש בתכסיס הזה כדי להציב בפנינו מראה כואבת של צעידה בעיניים פקוחות לעבר תהום. הבמאית, פאני ארמסטרונג, בחרה להתמקד בכמה סיפורים מקצות העולם, כדי להעניק לצופים משהו שדומה לסקירה חדשותית של מסלול ההתאבדות הזה. הסרט זכה לתהודה רבה ברחבי העולם, ונבחר לפתוח את פסטיבל סרטי הסביבה "אקולנוע", שמתחיל מחר (ג') בסינמטקים ברחבי הארץ, ויימשך עד 6 ביוני.
מראה כואבת - בלי תעמולה ירוקה
השימוש בקטעי עיתונות משפיע לא רק על התוכן אלא גם על האווירה. בסרט הזה לא תמצאו אופטימיות סטיקרים על כך ש"אפשר לחולל שינוי", ולא הצהרות פוליטיות על חזון אקולוגי לעולם טוב יותר. ארמסטרונג, כך נדמה, ויתרה על כל התבניות והתעמולה הירוקה כדי להראות לצופים את מחיר האדישות וההתבצרות בהרגלים הנוחים שלנו.
הסיפורים שונים זה מזה: האחד עוסק במטפס הרים ותיק שזוכר איך הפסגות עליהן טיפס בצעירותו היו מושלגות. השני בניצול של הוריקן קתרינה שאיבד את כל רכושו עלי אדמות לסופה, והשלישי במנהל של חברת תעופה הודית, שמתעשר על חשבון הסביבה; סיפור נוסף מתמקד בפליט עיראקי שמבין שהמלחמה האמריקנית על נפט הרסה את חייו, וסיפור אחר במאבק של משפחה לשכנע את השכנים להציב בעירם טורבינת רוח.
הארכיבאי המהורהר עובר בין הסיפורים השונים והם מצטרפים לתמונה אחת ברורה וחדה: כולנו קורבנות של שינוי האקלים אך בסופו של דבר איש מאיתנו אינו נוקף אצבע כדי לשנות את המצב
.
כולנו קורבנות; כולנו אדישים. נזקי הוריקן קתרינה (צילום: איי.פי)
אך הסיפור הבולט מכולם קשור לצעירה ניגרית בשם לאיה, שמתגוררת באזור שבו התגלו בשנים האחרונות מרבצי נפט עצומים. בסרט היא מראה כיצד חברות הנפט המערביות שהשתלטו על האזור בוזזות את משאביה הטבעיים של ארצה, ומשאירות אחריהן זיהום, עוני ומחלות, חורבן ואפילו מלחמה מקומית בה נהרגו חפים מפשע.
כולנו קורבנות
גם במישור האישי משלמת לאיה מחיר כואב. בעבר נהגה להתפרנס מדיג אך כיום הפכה פרנסתה לבלתי אפשרית: כל מקורות המים באזור זוהמו בנפט, אוכלוסיית הדגים הידלדלה וגם המעטים שעולים בחכתה אינם ראויים למאכל. על אף שאיבדה כמה מבני משפחתה למחלות ולרעב בגלל התיאבון המערבי לנפט, נאלצת לאיה לפנות לאפיק הפרנסה היחידי שנותר זמין עבורה: מכירת סולר בשוק השחור.
במדינה שבה מרבית התושבים מרוויחים פחות מדולר ליום, מתעצמת עוד יותר תמונת הניצול של החברות המערביות ועימה גם תחושת האבסורד על העובדה שהאנושות לא השכילה לפתח אפיקים הרסניים פחות כדי להפיק אנרגיה. הסיפור הניגרי - כמו סיפורם של שאר הדמויות בסרט - מראה כיצד ניצבת בפני רבים ברירה בלתי אפשרית: האם להציל את העולם או להציל את עצמם. לרוב, הם בוחרים באפשרות השנייה.
- עוד פרטים על הסרטים שיוצגו בפסטיבל אקולנוע - באתר הפסטיבל