סוטים במרחב הציבורי

התערוכה" סטיית תקן", שאוצרת מעיין שלף, עוסקת במערכות קפיטליסטיות של ייצור וצריכה ומציגה באמצעות דיאלוגים מרתקים עם החלל אמירה רעננה

התערוכה "סטיית תקן" עוסקת בדרכי התייחסות למערכות קפיטליסטיות של ייצור וצריכה, ומציגה עבודות המודעות להשפעת מנגנון הייצור, אבל סוטות מהנורמות המקובלות. האוצרת מעיין שלף, שיש מאחוריה רזומה של הצבות במרחב הציבורי ובחללי תצוגה אלטרנטיביים (כמו גלריה קו 16 הנמצאת בתוך מתנ"ס), מצליחה לעשות משהו מקורי עם החלל ונתוניו האדריכלים, ולנסח באמצעותו אמירה רעננה.

 

בתערוכה מוצגים הדפסים (איה בן רון), אובייקט פיסולי (אוריאל מירון), ציור (רועי מרדכי), מיצבים (טמיר ליכטנברג ועוז מלול) ו-וידיאו (שי-לי עוזיאל, גיא בן נר,רועי מנחם מרקוביץ). העבודות מצליחות לנסח אמירה דרך ההצבה שלהן במתחם התצוגה, והדיאלוג שלהן עם המבנה והחלל.

עבודה של אפרת קדם מתוך התערוכה (צילומים: יובל חי)

 

בהקשר לתרבות צריכה ואדריכלות מעניין לחשוב על החלל של קלישר כמעין קניון טיפוסי, בו נעים מעלה מטה מקומה לקומה במעלית. הקניון הוא למעשה מקום שאין בו יום, אין בו לילה, והטבע מבוטל בו לחלוטין . אם בקניון הנוף הנשקף לצרכנים הוא נוף המוצרים - המבנה של קלישר הוא מעין קניון פוסט-מודרני.

 

קניון הנטוע כשתל פוסט-מודרני במתחם של שוק הכרמל. באנלוגיה לקניון אפשר לחשוב על עבודות האמנות בתערוכה כמעין מוצרי צריכה, כשעבודות רבות למעשה מתנגדות לספק את הסחורה. 

 

דיאלוג עם הבניין, התייחסות לצריכה ועיסוק במצוקת הדיור בתל אביב קיימים למשל בעבודה של אפרת קדם, הנמצאת בקומה האחרונה של המבנה; קדם בונה מרפסת עם רהיטי קש, עציצים ומוזיקה. על המעקה היא מניחה משקפות שאפשר להשקיף בהן על צילומי מגדלים בתל אביב.

 

בצד היא מניחה ערימות של ארגזי קרטון, שיירים ורמזים למוצרי חשמל שנזרקו. היא מחדדת אמירה על צרכנות ומצוקת הדיור, כשהיא מכוונת אצבע קטנה מאשימה אל עבר המגדלים המפוארים שצומחים לה מול המרפסת.

 

רועי מנחם מרקוביץ נע בעבודתו בין תפקודו כאמן שבקושי מתפרנס למטמורפוזה שלו לאיש עסקים, הנושא מזוודת ג'ימס בונד. השינוי האישיותי מתחולל אחרי שהוא מוצא יהלומים בסטודיו המוזנח שלו. הסרט המצחיק (אבל טיפה ארוך) עוקב אחרי החיפוש האובססיבי שלו אחרי עוד אבנים טובות.

רועי מנחם מרקוביץ': בין אמן לאיש עסקים

 

בקטע מצחיק במיוחד משתף מרקוביץ את הצופים בחששו מקבוצת פועלים שעלולה לגלות את סודו. כפעולת הסוואה מונעת הוא מכין להם ארוחת סטייקים מפוארת, הכוללת מנות בשר שנקנה בסופר. יחד הם יושבים על שולחן רעוע בסטודיו ומזמזמים שירים מתוך מערבונים. מעניין בהקשר הזה להזכיר את יוצר הסרטים הקנדי Guy Maddin, ואת המתח המלאכותי שמייצרת הקריינות שלו בסרט,  בו הוא בודה היסטוריה הקשורה לעיירת הולדתו וויניפג .

 

טרייד אין עם מטפלים

בעבודה של טמיר ליכטנברג האמן הופך למטופל; ליכטנברג עשה טרייד-אין עם מטפלים אלטרנטיביים שדקרו אותו, עיסו אותו ולחצו על נקודות בגופו בשיאצו. על כל הטיפולים שילם האמן בפרסום שמם והתחייבות שלו להניח כרטיסי ביקור במיצב. בוידיאו המחולק בחלוקות מסך קטנטנות הוא מקרין את כל ההתנסויות החושניות האלה לתוך ארונית סלון בורגנית.

 

ליכטנברג מנהל דיאלוג עם חפץ האמנות כמושא המבט הצרכני: זה מזכיר במקצת את ההקרנה של האמן בן נגרי בחלון הראווה של גלריית רוזנפלד, שם תיפקד כשעון קוקייה נייד. שניהם מתייחסים למשוטט (flâneur) והצרכן שברחוב או בחלל האמנות. בהקשר לחזיונות, בוחר ליכטנברג לחצוב חור בקיר בצד השני, ובכך מתנגד אולי לתפקיד שיועד לו כאמן המספק חזיונות ראווה.

 

להשתקע באיקאה עם גיא בן נר

 

התנגדות דומה קיימת גם בוידיאו של שי לי עוזיאל (המוצג במוניטור קטן) וגם בהשתקעות של גיא בן נר עם משפחתו בסניפים של "איקאה"; בוידיאו של בן נר ניתן לראות את השיבוש שמייצר האמן המכניס את הקונים לתוך פריים הצילום של הסרט. סיטואציות מביכות קורות כשבן נר מתקלח בחלל לדוגמה של החנות. בסצנה נשמעות גערותיה של אשתו הקובלת על כך שהוא מאונן במקלחת ועד כמה לא יצרנית הפעולה שלו.

 

הטקסט כתוב נהדר ונוגע בהומור ביחסים בין האדם הקטן והתאגידים, ובמוטיב האמן כחסר בית ותלוש. השימוש ההפוך שהוא עושה באיקאה כסט בלוקיישן של הסרט (כשהוא מנצל אותם ולא הם אותו) מתכתבת עם קולנוע סלפסטיק ותפאורות מאולתרות.

 

כמה שווה סיפור לפני השינה?

על רקע תוויות מחיר המחוברות למוצרים מנסים בן נר וילדיו לתמחר ולשלם עבור כל דבר בעולם; כך משלם הבן לאבא על סיפור לפני השינה, והילדה על עזרה בשיעורי הבית. בשיחה שהם מנהלים על רכוש ועל ירושה בודק הילד אם גם אמא שלו נחשבת חלק מן הרכוש והקניין המשפחתי. בסופו של דבר הם מנסחים יחד אמירה שהיא אולי תמצית העיקרון הקפיטליסטי: בסוף הגדולים תמיד לוקחים מהקטנים.

 

גודל הוא עניין גם במיצב השקופיות של עוז מלול, ובהקרנות הקטנטנות שהוא מקרין בפינת החדר; המקרן מופעל כולו על ידי קונסטרוקציה ומשקולת מסתובבת. כשהיא נתקלת במכשול מופעלת השקופית. לפעמים מוקרן אור לבן וחסרה שקופית, ולפעמים רואים את האמן לבוש סרבל עבודה של פועל ביער.

 

הבחירה במקרן השקופיות היא אסטרטגיה מוכרת באמנות, ומצטרפת לגל של התקמבקות הלואו-טקיות אצל אמנים רבים. בסרט "קדימה תריץ אחורה" של מישל גונדרי מנסים הגיבורים לייצר סרטים בעצמם, כתגובה להחלפת הוידיאו בדי.וי.די.

 

בטקסט התערוכה "מחווה למקרן השקופיות" מתייחסים האוצרים רותי דירקטור ודני יהב בראון אל מקרן השקופיות שנדחק מפני הטכנולוגיה הדיגיטלית המפותחת יותר, וטוענים כי נוכחותו היא נוסטלגית ועקרונית; המקרן על פי דירקטור הוא תוצר מובהק של השיטה הקפיטליסטית בנוסח "השתמש וזרוק", ותמצית השיטה שתמיד מייתרת טכנולוגיה לטובת הבאה בתור.

 

קריאה בטקסט והתבוננות בתערוכה מעלה שאלות עקרוניות הנוגעות ליחסים הסבוכים בין נושא תערוכה ועבודות אמנות המוצגות בה; זה מסובך אפילו יותר כשהתערוכה נוגעת בסוגיות סוציו-פוליטיות ובכלכלת תרבות.

 

בנוסף, ניסוח עמדה חד משמעית בנושאים שהם סוציו-פוליטים מעלה תמיד את התהייה למה לא לפעול במקום לעשות אמנות, והאם אובייקטים אמנותיים יכולים להיות אפקטיביים כמו פעולות גרילה אמנותיות. התרחקות מניסוח מחודש בנוגע לקפיטליזם בשדה האמנות הישראלי עשוי להתקבל כאסקפיזם אוצרותי, ולהיות מואשם בבחירות אסתטיות אופנתיות.

 

תערוכה עם שני איברים

לפיכך, תערוכה כמו זו נושאת למעשה שני איברים: הטקסט שלה ועבודות האמנות עצמן. כך היא מעלה שאלות ביחס לאופי הפרשנות והקריאה בה; האם היא מנהלת דיאלוג עם הטקסט ונגזרת מן היומרות וההצהרות של האוצרת? או שהיא סובבת סביב האובייקטים האמנותיים עצמם?

 

בכנס "צו כתיבה" שארגן העיתון המקוון מארב אמר יוחאי אברהמי כי כאמן הוא מבקש ממבקר האמנות גם להסתכל ולהתייחס לאובייקטים שהוא יוצר. האמירה מעלה שאלה בנוגע לכוונת האוצר כסוכן תרבותי פוליטי בעל יכולת השפעה, ובין אובייקטים אמנותיים כמושא לפרשנות וכתיבה.

 

על פי רונן אידלמן, אמן, עורך שותף במארב: "דברים נבחנים הרבה פעמים על פי היומרה שלהם. בסוג כזה של תערוכה הבאה עם הצהרת כוונות, נבחנות עבודות האמנות גם ביחס לטקסט. אני חושב שאמנות יכולה לשנות ולהשפיע כשהיא חלק מתנועה שלמה שנאבקת ואז יש לה תרומה גדולה".

 

על הציר הזה דומה כי מעין שלף אינה מתעקשת על התאמה הרמטית לנושא שמוגדר מלכתחילה באופן פתוח. שלף מציעה עבודות שיש בהן דיאלוג מעניין עם החלל, זווית אירונית על התפקודיוּת והיעילות שלו, ומבט מחויך על היוצר הבא לבצע את משימתו כספק שירותי אמנות מזדמנים.

 

"סטית תקן", אוצרת מעין שלף, מוצגת במרכז לאמנות עכשווית, בגלריה ע"ש רחל וישראל פולק, עד ה-18 ליוני