אין להן אלוהים

יעל פוליאקוב ודורית בר אור נכנסו למנזר בירושלים במסגרת "פעם בחיים 4" וחזרו בחיים כדי לספר על הנזירות שאירחו אותן, ועל עוד הרבה דברים אחרים

"השרמוטות הגיעו", הכריזו השחקניות והחברות הטובות, יעל פוליאקוב (או כמו שדורית קוראת לה, "בריטני ביץ'") ודורית בר אור (או בכינויה "דודו") בכניסה למנזר הסגפני האחיות מציון שבשכונת עין כרם בירושלים, אשר מבלי לדעת מה הוא מזמין לעצמו, הסכים לקחת חלק בהפקת העונה הרביעית של סדרת הריאליטי הסופר מושקעת ואינטליגנטית "פעם בחיים", שתעלה ב־yes ביום רביעי הבא. גם בקאסט הכולל את שי אביבי ומוקי, איציק זוהר ורון קופמן, נינט ובן ארצי ועוד - צמד הבחורות הרעות־טובות נראה לנו כשילוב שהכי ירתק אתכם למסך.

 

"אנחנו הכי ילדות טובות", סותרת בר אור את עצמה בפניי, ועוד לא עברו 30 שניות מתחילת הראיון. חוסר עקביות, בלבול וגוזמאות הם כלי עבודה שחביבים עליה מאוד בניסיונה - המוצלח - להכות את הצופה בה בכנות חושפנית וקורעת מצחוק שלמעשה לא חושפת דבר מבר אור האמיתית.

 

 

"המצחיק הוא ששפת הדיבור שלנו היא כל כך פתוחה ובוטה שזה נשמע הכי קלישאתי, אבל מי שמכיר את יעל ואותי יודע שאנחנו הכי לא שרמוטות, זו הצגה, בשביל הבדיחה, הרי השרמוטות האמיתיות, אלה שהולכות ומזדיינות כל היום, הן הכי עדינות, הכי נזירות".

 

פוליאקוב לוקחת את תפקיד המתון יותר של הצמד. היא נסחפת בכיף אחר השטויות של דודו, אבל מוכנה גם לקטוע את התקפי הצחוק לטובת אמירה רצינית יותר, אישית, כנה ועל הדרך להעניק פרשנות מרוככת לדבריה של בר אור.

 

איך הכרתן בכלל?

 

דורית: "בואי נשקר בקשר לתשובה הזו, אני לא אוהבת לספר את האמת איך הכרנו".

יעל: "למה?".

דורית: "האמת לא טובה".

יעל: "היא טובה מאוד! בוא, אני אספר לך, הכרנו...".

דורית: "לא! האמת גרועה, עכשיו אסור להגיד, את מבינה? את מוציאה אותי מפגרת!".

יעל: "דודו, את מוכנה להפסיק להיות כזו מודעת? על הזין באמת, מעניין לי את התחת! הכרנו בצילומים של סרט נורא נורא טוב, לא משנה איזה, האמת שהוא עכשיו בחו"ל, לא כל כך שמעו עליו אז הוא יצא לעולם".

 

בואי נמציא מציאות

דורית: "חבל, אני אומרת לך, תקשיבי לאחותך. בואי נמציא מציאות, גם ככה אף אחד לא יודע מי זו הפוליאקוב האמיתית, היא עדינה, רגישה והגונה, אז תוציאי את האמת. היינו באיזה נשף מסכות בוונציה, ואז נורא התחברנו, הורדנו את המסכות ואמרנו, 'יא את מהארץ, איזה עולם קטן!'".

יעל: "בקיצור, השתתפנו בסרט, אבל בתכלס, לא היה סרט".

דורית: "היה פוליאקוב ואני, אי אפשר היה לצלם".

יעל: "לא, מה זה צחקנו, היו צרחות".

מהמנזר ובחזרה. פוליאקוב ובר אור (צילום: עידו איז'ק)

 

התיאור הקצר, הדחוס, הכאוטי והמופרך הזה בפתח הראיון שלנו, שהתקיים בסלון ביתה של פוליאקוב, יכול להתאים כמעט לכל סט צילומים שעליו נמצאות השתיים. כולל זה שבו צולם השער שלנו. "אל תספר מה היה שם", מתרה בי בר אור בשיחת טלפון בהולה יום למחרת הצילומים, "בדרך כלל אנחנו לא מכניסות כתבים לחדרי ההלבשה שלנו, אז מה שראית ושמעת זה בינך לבין עצמך".

 

האמת שגם אם הייתי רוצה לספר מה שקרה באותו חדר הלבשה, היה מאוד קשה לאתר משפט קוהרנטי, בין ים החיקויים (בעיקר מ"אחד העם 1"), המבטאים (בעיקר מזרחי כבד) ועשרות הבדיחות הפנימיות של השתיים שגוררות פרצי צחוק בלתי נשלטים.

 

תמיד יש תחושה כזו של בדיחה שרק שתיכן מבינות.

 

דורית: "אנשים לא אוהבים להיות סביבנו, הם לא מבינים".

יעל: "יש לנו את הקטע הזה של ההומור שמחבר אותנו מאוד בדברים הקטנים".

דורית: "מספיק לנו מבט אחד ואנחנו נקרעות".

איך זה שלא עבדתן ביחד עדיין?

יעל: "כל אחת עשתה את שלה, חיכינו לרעיון מגניב שיחבר בינינו, אבל 'פעם בחיים' היה רעיון שמיד הדליק אותנו".

דורית: "ידענו שלא משנה מה, זו חוויה בין שתי חברות. אני ידעתי שלא הייתי עוברת את זה בחיים אם זה לא עם יעל, זה כמו שאנחנו מחליטות לנסוע לחו"ל ביחד, ולאילת ביחד, ידענו שיהיה היסטרי ונצחק על זה כל החיים".

 

עם יד על הלב, איך היה שם באמת?

 

דורית: "נורא!".

יעל: "דודו סבלה, אבל אני מאוד נהניתי, זו היתה חוויה מדהימה, אנחנו מאוד שונות, נהנות מדברים אחרים, אבל גם נורא דומות, היא נורא מצחיקה אותי, אז אני יודעת שלא משנה מה יהיה, אני אצחק איתה".

דורית: "אם אני במצב רוח רע, אני יודעת שיעל היא אחת החברות לפנות אליה כי היא מכירה את הפצע, אנחנו באות מאותו פצע, היא הכי יודעת לגעת לי בנקודות, לכוון אותי".

יעל: "היה שם משהו נורא חזק ונורא עוצמתי במקום הזה.

 

מה למשל?

 

יעל: "אתה לא מבין מה היה שם, הביאו אותנו לשם ושמו אותנו לישון בתוך בית קברות!".

דורית: "במלונה!".

יעל: "במיטת קומותיים שאני עוד יכולתי להיכנס אליה, אבל דודו לא, הרגליים שלה יצאו החוצה, אני ידעתי שמילה אחת לא במקום, אני בתוך הברזלים".

דורית: "אני הייתי בטוחה שלילה אחד אני נופלת עליה".

יעל: "לא, אני מתה! שתבין, אם אתה רוצה להשתין, אתה הולך להשתין בשירותים של הבית קברות".

 

עינוי במנזר

דורית: "אתה מכיר את הסדרות 'אוז'? 'זינזאנה'? זה הילטון לעומת המנזר! אפילו בנווה תרצה יש להן שירותים בתא, אתה יודע מה זה אשה שצריכה באמצע הלילה פיפי, וקר בירושלים, קר!", היא צורחת תוך כדי צחוק מתגלגל, "איך קפאנו! תחשוב שאני לא רוצה להעיר אותה, יורדת לאט לאט בסולם המתנדנד, יוצאת החוצה בשביל להשתין בשירותים סחונייה! אמא".

 

יעל: "פחדתי לחזור הביתה מרוב שהתרגלתי לתנאים הקשים - רחצנו שם קברים!".

דורית: "אני חזרתי עם דלקות במעיים, דלקות בכל מקום, הייתי חודש על כדורים מדלקות של חוסר אסתטיקה".

יעל: "היה בזה משהו מדהים. קודם כל אתה מוצא את עצמך במקום הזה בלי כלום, אתה מסתדר ואתה מצליח להבין איך אנשים חיים גם מכלום, יש להם את העולם שלהם".

דורית: "זה היה סיוט, לא רואה בזה שום דבר קסום".

 

יעל, לא הפריעה לך העובדה שהייתם בתוך בית קברות?

 

יעל: "אחרי כמה ימים גם אנחנו הסתובבנו בלי בעיה. אני חושבת שזה היה הכי מצחיק שבתוך בית הקברות הזה עלו לי דווקא המחשבות הטובות על אבא שלי. אני בטוחה שהצוות של התוכנית היה בטוח שזה ייקח אותי למטה, ואולי זה יעורר בי דברים ואולי אבכה ואולי אתפרק, אבל זה עשה לי את ההפך, גרם לי לחשוב על הדברים בצורה חיובית, להסתכל על המוות בצורה אחרת, זה מאוד עזר לי לראות את הדברים ככה. התפיסה משתנה, ההשקפה משתנה, אתה מסתכל אחרת על המוות".

 

איך?

 

"בהתמודדות עם המוות, יש לך שתי אופציות, או להתפרק או לתפוס את עצמך. אני תפסתי את עצמי".

היית חוזרת על החוויה הזו שוב?

יעל: "כן, אני הייתי חוזרת".

דורית: "הייתי חוזרת איתה. עכשיו זה עוד קשה לי, אבל עוד כמה שנים, כשהצלקות יחלימו, אני אקרע! בגדול אני מאושרת שעשיתי את זה, כי זה יישאר לי לנצח, זו חוויה".

יעל: "אז מה לקחת משם?"

דורית: "כמה בגדים מהנזירות".

יעל: "וואי, איך הנעליים היו נוחות, אה?".

דורית: "יש לי אותן".

 

נזירה זאת חולשה?

יעל: "מה? לקחת? אני בשוק".

דורית: "לוקחת! נותנים לך תיקחי, מרביצים לך תברחי".

יעל: "מעבר לצחוקים, אתה לוקח משהו הרבה יותר חזק מזה. כשאתה במקום שונה, ואין את האלמנט החומרי, יש לך פתאום המון שקט. אתה לא צריך לקום, להתלבש, להתאפר, להסתדר".

ומלבד צלקות קשות, מה אתן השארתן להן שם?

יעל: "רצון חזק להיות נזירות. דודו, את יודעת שאני בקשר עם מאדר קתרין".

דורית: "כשאני רואה אותה, אני רואה את מלאך המוות".

יעל: "דורית היא בנאדם חסר סבלנות".

דורית: "בעיניי להיות נזירה זאת חולשה ואקט לפני התאבדות. זה בנאדם בעיניי שלא התמודד עם החיים, היה לו קשה, התבלבל, לא שרד ולא היה לו את האומץ להתמודד אז הוא הפך להיות נזירה, באיזשהו מקום זה כמו חזרה בתשובה".

 

אז גם חזרה בתשובה זה אקט לפני התאבדות?

 

דורית: "לאנשים מסוימים כן. אני אסביר לך את הבדל בין דוסים לנזירות: כשאתה רואה דוס, סביר להניח שהוא נולד לתוך זה, הם לא מכירים מציאות אחרת, אבל נזירה לא יוצאת מהכוס של אמא שלה נזירה, היא בוחרת את הדרך הזאת. מה שמצחיק זה שאני בנאדם יותר מאמין מיעל. אני מתפללת כל לילה, 'שמע ישראל' ו'מודה אני', אבל אמונה היא לפעמים באה ממקום של פחד, ונזירה זו מישהי שעברה משהו בחיים, לא התמודדה, ואז הלכה להיסגר בדבר הזה".

 

"אחת היתה זונה, אז היא אומרת 'אלוהים אני רוצה שקט, לא רוצה לראות יותר זין בחיים שלי', אז היא נהיית נזירה, לאחרת יש לב שבור. לי יש הרבה יותר כוח, הנזירה הרימה ידיים וויתרה על החיים, בעוד אני, חמודה, מתמודדת עם החיים, נראה אותך רווקה בתל אביב כשכולם שואלים אותך מתי את מתחתנת. הקושי שלי בחיים היה הרבה יותר גדול, מאשר להרים ידיים, ללבוש שחורים, להתפלל ולספר שאני צנועה. אני לא אוכלת את זה".

 

אמרת להן את זה?

 

"היה שלב שאני חושבת שהן קלטו שאני לא אוהבת אותן, גם היה בזה משהו צבוע, כי אני לא חושבת שאנשים יכולים להיות כל כך נחמדים. היתה שם אחת שיא הטוב. יאללה, כמה טובה את יכולה להיות?! את בנאדם, את יכולה להיות נחמדה, האובר נחמדות היא פאלשית (צבועה - ש.פ), גם בקבלה כתוב, נפש האדם זה לא דבר טהור מיסודו. היו שם כמה הזויות לחלוטין, במקום ללכת לקן הקוקייה הן הלכו להיות נזירות".

 

יעל: "אני התחברתי לזה, את אומרת השתגעה, אבל זו הדרך שהיא בחרה והיא מאושרת".

דורית: "בסדר, אם היא מאושרת אז בסדר, אבל האקט של להפוך לנזירה מאוד שונה מלחזור בתשובה, רובן נראו לי משוגעות לחלוטין".

יעל: "לא היה בהן שום דבר מפחיד ושום דבר קיצוני, הן היו מאוד נעימות ונחמדות, דיברו לעניין, וגם אם הן סיפרו על חוויות ההתגלות שלהן".

דורית: "היו לי שיחות עם הנזירה נטשה שלא למצלמה, שהיא אמרה לי 'אני הבנתי שכל החיים זה רע, אז אם כבר רע - אז בוא נעשה את זה הכי רע. היא פה כי רע, היא סובלת וככה היא רוצה לחיות. אני יכולה להבין את זה, את ההענשה העצמית, הסגפנות והקושי. היא בעיניי היתה הכי אמיתית ובגלל זה גם התחברתי אליה, היא לא אמרה, 'בואו תראו איזה נחמד להיות נזירות'".

 

יעל: "כל אחת רואה את זה אחרת".

דורית: "נכון, בגלל זה לרוב הסיפורים לא האמנתי, כולן נראו לי סייקו, היא היחידה שאמרה היה לי חרא בחיים, אז חרא לי גם פה ככה אני גומרת את החיים שלי בחרא! ואהבתי אותה על זה! אמרה חרא והתאהבתי!".

יעל: "למה? כי אם מישהי סובלת זה אומר שהיא אמיתית? אם אחת מאושרת שם אז זה לא אמיתי? מה את יודעת?".

דורית: "זה בגלל הגלימה, הייתי רואה אותן כמו מלאך המוות, את כולן".

 

הגלימה?

 

דורית: "כן, מדים מטריפים אותי. אני רואה מדים, אני מתחילה לצעוק. מישהו נחמד בא לשרת אותי עם מדים, אני ישר מאבדת את זה".

יעל: "גם חיילים של צה"ל?".

דורית: "עם חיילים אין לי בעיה, עם אנשי קבע כן".

יעל: " אה, יש גם מקרים מיוחדים, נו שמעת?".

דורית: "לחייל אין ברירה, גייסו אותו, אבל זה שבחרת להישאר במדים? אני לא יכולה, אני משתגעת! אפילו במסעדה, אני ישר רבה, אני במלחמה, אפילו שהוא נותן שירות, הקטע הזה שהוא במדים והוא חושב שיש לו כאילו סמכות עליי ולו מותר ולי אסור, כי הוא עם המדים והוא יכול ואני לא, זה גומר עליי, אוי ואבוי למי שיגיד לי 'זה הנוהל', כשמישהו עם סמכות ומדים שם אני מאבדת את העשתונות שלי".

 

ואז את אומרת שהנזירות לא נורמליות.

 

יעל: "היא מהלא שפויות שחושבות שהן שפויות, זה הכי לא שפוי".

דורית: "אתה יודע כמה פעמים ניסו לעצור אותי בשדה תעופה? עוד לא הבאתי לבחורה את הטיקט ואני כבר מתחילה צרחות. מה, היא חושבת שהיא מורה? לא יכולה מורות ולא יכולה מדים".

תגידי, את מטופלת?

יעל: "אם תבוא לה מטפלת במדים, היא מרסקת לה את הראש, תקבל אותה, תבין את זה".

 

דורית: "אני כל הזמן מפחדת שכשיהיה לי ילד והוא יחזור מבית הספר ויגיד לי המורה נתנה לי עונש, אבוא לבית ספר, אתפוס אותה מהגרון ואגיד לה, 'תקשיבי לי טוב ג'ינג אלינג'. אם יהיה לי ילד אני אגיד לזיו 'תלך אתה כי אני גומרת אותה, אני סוגרת אותה בבוידעם ושבוע לא ידעו איפה היא'. נתן זהבי אמר פעם שאין לו ילדים כי הוא לא רוצה להיות בכלא, כי אם מישהו יעשה משהו לילדים שלו הוא יהרוג אותו. עכשיו אביא ילדים ואשב בכלא, זה מה שיהיה, אמא בכלא".

 

יעל, איך את מסתדרת עם המורות של הבן שלך?

 

"מסתדרת, אני לא רואה אותן אז אני מסתדרת, לא נתקלתי עוד".

דורית: "היא הולכת לבית ספר בעיניים עצומות, יאללה מאמי, תתחנפי, זה הזמן".

יעל: "יש ליונתן מורה נורא נורא נחמדה והיא על הכיפק, והכל נהדר ומדהים, לא יודעת, אני משתדלת לקחת את זה יותר בקלות".

דורית: "אבל אם יום אחד ג'וני בא ואומר לך שהמורה אמרה לו משהו? את רוצחת גם".

יעל: "אני שורף הבנק", היא עושה הומאז' מלא לאבא ומרביצה שורה מהמערכון של הגשש.

דורית: "אני לא אשכח שיחה שהיתה לי עם פולי על טראומות של בית ספר. הוא אמר לי, 'דורית, אם היום היו לי עכשיו ילדים בגיל של בית ספר, לא הייתי שולח אותם לשם. המורים והמסגרות הרסו לי את הילדים ואת החינוך, היום אני חושב שזה הדבר שלא הייתי חוזר עליו, זה טראומות".

 

 

את הראיון המלא ניתן לקרוא בגליון החדש של פנאי פלוס