לשם ובחזרה. חלק שני

חמישה כותבים על חמישה מקומות שעשו אותם. חלק שני: אלי פנגס מצא את הקצב המתאים באוסטרליה, משה זיאת מצא כליה מתאימה באיסטנבול

אלי פנגס

מצא את הקצב שלו בחוף של אוסטרליה

 

בקצה של כל הדברים, כולם נולדים לתוך מרתון. ככה פתאום נשלפים מהרחם של אמא ונזרקים אל תוך אלפי האנשים הממוספרים שרצים ורצים. מזיעים ומתנשפים, מושכים הצידה מדי פעם כדי לחטוף כוס פלסטיק מיד עלומה מושטת. ככה זה אצל כולם: מי שלא מתחיל לרוץ, פשוט לא התעורר מהמכות שהמיילדת הפליקה לו על הישבן. מי שלא מתחיל לרוץ, מת. אז כולם רצים לאן שכולם רצים. רצים דרך סמטת הגן ומשם פונים לדרך בית הספר, חוצים את פארק האוניברסיטה, עוברים בשער הנישואים, נכנסים לרחובות המסועפים של כפר הצאצאים שאותו חוצה השדרה האינסופית של הקריירה, עוברים ליד אנדרטת החלומות, פונים במורד דרך הזיקנה ומסיימים בכיכר המוות. בסוף אין חלוקת גביעים, ואף אחד לא מנצח.

 

ככה ראיתי את הדברים לפני שהגעתי אל המקום הזה שלי. מקום שלקח ילד ופתח לו את הראש, שעזר לו להסתכל לחיים בגובה העיניים. כי כשאתה ילד - או נער, או אפילו בחור צעיר וחתיך וחרמן - אתה לא מתעסק עם המכניקה של החיים. אתה פשוט חי אותם, מקבל את המסלול המקובל כתורה משמיים. גן, בית ספר, צבא - אלה סצנות כל כך אמינות ומוחלטות, שהן גורמות לך לקבל גם את שאר הסרט

 כמובן מאליו. דברים כמו לעמוד בפינה, לכתוב אלף פעם "אסור להשתין בתיק של יואב", לרוץ מסביב לנשקייה עם הרובה מעל הראש, לספוג צעקות מאיזה מחוצ'קן כי איחרת למשמרת בפיצה. זה התסריט וזהו.

 

את התסריט שלי ספגתי בבית. זה לא שמישהו התעלל בי חלילה - דווקא היתה לי ילדות סבבה - אלא שגדלתי לתוך סביבה ותרבות שבהן אתה צריך להתארגן, להתבגר ולהתברגן כמה שיותר מהר, אחרת משהו לא בסדר איתך. וזה הגיע מכל הכיוונים: מאבא שעובד למחייתו מגיל 16 ועד היום, טוחן את הגוף והנשמה בחקלאות, ורק רוצה שתהיה קצת כמוהו. מאמא שחבקה בת ראשונה עוד לפני שמלאו לה 20. מהאחיות שלי, ששתיהן התחתנו מוקדם עם האהוב מהתיכון. ומהחברה שלי דאז, יהודייה אמריקאית טובה, בת לקהילה הפולנית של החוף המזרחי, שחתרה במלוא המרץ אל עבר חייה הבוגרים: להיות דוקטור כמו אבא שלה. ומאבא שלה, שהדבר היחיד שהוא דיבר איתי עליו זה מה אני מתכוון ללמוד.

 

היום אני יודע לומר שזה לא התסריט הנכון בשבילי. אבל אז, בתוך סבך קווי העלילה, פשוט פחדתי ממנו פחד מוות. וכשאתה חי בפחד כזה מודחק וקבוע, אתה לא מבין מה קורה; אתה פשוט נהיה אומלל, אלא אם יש לך מזל וקורה משהו שמנער אותך.

 

המקום שניער אותי - או שינה אותי, או העיר אותי - נמצא על הנקודה הכי מזרחית באוסטרליה. קוראים לו ביירון ביי.

 

לאוסטרליה הגעתי לא כי החלטתי, אלא כי נסחפתי. הייתי אז מתדלק בעבודה מועדפת ובדיוק נפרדתי מאותה חברה; לא היתה לי שום תוכנית מוגדרת, כי אל העתיד שהכרתי עד אז פחדתי להסתכל. ואז באו שני חברים ואמרו שהם נוסעים. אז נסעתי איתם, כי אם אין לך מה לעשות, עדיף לא לעשות אותו במקום רחוק ויפה.

 

אל העיירה ביירון עצמה - המקום שבקצהו של סיפור יוליד את הטקסט שאתם קוראים עכשיו - הגעתי אחרי טיול של שלושה וחצי חודשים ביבשת הדרומית עם אותם שני חברים. הייתי עייף מתוכנית הריאליטי שהתפתחה בינינו בזמן שחיינו יחד בתוך מכונית במשך שלושה חודשים רצופים. זאת היתה פולקסווגן קומבי 73' חבוטה, שאחרי מסע בן 16 אלף קילומטר קירטעה אל תוך ביירון בבוקר אחד של אפריל 1998, בדיוק כשהייתי צריך מנוחה ממנה. ומהם, ומעצמי.

 

באותו בוקר ערפילי נראתה לי ביירון כמו עיירה רגילה לגמרי, ובאתי אליה כמו שבאתי אל כל העיירות לפניה: איפה אוכלים, באיזה אתר קמפינג מעמידים את האוטו, כאלה. אבל זאת היתה עיירה אחרת לגמרי. אני יכול להפליג עכשיו בתיאורים על כמה שהמקום הזה יפה ופשוט, על המפרץ והגלים שנשברים בצינורות מושלמים ועל הדולפינים והלווייתנים שמזנקים משם מהמים בחורף, אבל כל מה שאתם צריכים לדעת הוא שהמקום הזה ממגנט. ולא רק אותי.

 

אנשים נתקעים בביירון ביי במשך חודשים ולא מסוגלים למצוא את הכוחות לעזוב. ראיתי כאלה שאשכרה ניסו ולא הצליחו: הזמינו כרטיסים לאוטובוס והתחרטו, אמרו שהם חולים כדי לקבל החזר. היו גם כאלה שעלו לאוטובוס אבל ירדו בתחנה הבאה וחזרו ברגל. אחדים הגיעו אפילו עד סידני, אבל חזרו אחרי שלושה ימים כי לא יכלו בלי. משהו נקרע מהם והם היו חייבים לחזור כדי לחבר אותו בחזרה. ואז הם שוב היו מוצאים את עצמם ב"ארטס פקטורי", האכסנייה שבה חייתי. בערבי שני היו השבים והנמצאים מתאספים בתחרות הכישרונות השיכורים והמסטולים של הפקטורי. כולם היו מצטרפים בקולי קולות למשפט האחרון בשיר "הוטל קליפורניה" הבלתי נמנע באירועים כאלה, וצורחים את השורה המסכמת "אתה יכול לעשות צ'ק־אאוט בכל זמן שתרצה, אבל אתה לעולם לא יכול לעזוב".

 

במהלך עשרת השבועות שלי באכסניה חוויתי טיפול בהלם, אבל הפוך: השילוב בין המקום לאנשים שהיו בו הביא אותי לראשונה בחיי אל פינה שאין בה ציפיות נסתרות, דרישות גלויות או תוכניות גרנדיוזיות. היה מותר להיות מי שאתה באותו רגע וזהו. שום דבר מעבר.

 

ב־Father and Son שר קט סטיבנס שורה שאומרת "תסתכל עלי, אני מבוגר אבל מאושר". עד לאותם ימים בביירון ביי, הצירוף הזה בין מבוגר למאושר לא היה קיים אצלי בלקסיקון. רק שם תפסתי שזה אפשרי. הבנתי מיליון דברים כאילו בלוק של חמישה טון ירד לי מהחזה ברגע אחד. הייתי קל והעיניים שלי היו פקוחות וראו עתיד פתוח יותר, כזה שאני מתחבר אליו. כזה שבו אני אהיה במרכז. ואם זה נשמע טריוויאלי, אז תעשו בדק בית ותראו אם אתם במרכז עלילת החיים שלכם.

 

מה בדיוק קרה לי שם? קצת מסובך להסביר, אבל נראה לי שבמהלך החודשיים וחצי במקום ההוא הבנתי ש"ככה" זה תשובה מעולה ל"למה?". הבנתי שהכל זמני; הבנתי שפשרה זה טוב, זה מניע. הבנתי שהכל מרק סמיך ואביך. אין תבניות, אין חוקיות, אין אמת אחת. הבנתי שיש בעולם הזה טוב ורע במינון מדויק ושווה, ושאני צריך רק להחליט אם אני שוחה בים של קקה שיש בו איים קטנים של טוב, או שמא ים של טוב שצפות בו פיסות קקה. וברגע שהבנתי את זה, הבנתי גם שאני מעדיף מקום שבו האיים הם חרא אבל הים תענוג.

 

אני מניח שבגלל זה, כשחזרתי לארץ נדלק אצלי פתאום מרד הנעורים שלא היה לי כשהייתי נער. כל מה שנחשב בעיני עד אז כחוכמה, המלצה או סמכות, התפורר לנוכח התובנות החדשות שלי. החלטתי שאני לא: לא אעבוד קשה כמו אבא שלי. לא אתחתן בגיל צעיר כמו אמא שלי. לא אבלה את שארית חיי עם אותה אחת שהתאהבתי בה בתיכון כמו האחיות שלי. לא אקדיש את שנותי המגניבות ביותר ללימודים כמו החברה האמריקאית שהיתה לי. לא. לי תמיד תהיה האופציה להרים את הראש ולהסתכל מסביב. לי תהיה אפשרות בחירה.

 

האופוריה החזיקה מעמד בדיוק שבע שנים. לקראת סופן יכולתי להרגיש דעיכה, וזה היה הזמן שלי לארוז ולחזור לביירון ביי. היתה לי חברה, היו לי אחלה עבודות, אבל הייתי צריך לתדלק מחדש. אז טסתי שוב בקיץ 2005, שזה חורף בחצי הכדור הדרומי.

 

רציתי לשחזר בדיוק את הפעם הראשונה. תכננתי ובניתי וציפיתי. ישנתי באותו חדר שבו ישנתי שבע שנים קודם לכן, כיביתי את הפלאפון, הלכתי למסיבות, השתכרתי, לא נהגתי או רכבתי על אופנוע, נסעתי בטרמפים, הלכתי לראות את הדולפינים, ניסיתי להיסחף כמו אז.

 

אבל זה לא הלך. ניסיתי לחזור אחורה בזמן ועפתי קדימה אל הבגרות. אל הצד השני של "זה לא מה שהיה פעם". נחרדתי מהמחשבה על החיים באוהל, היה לי קר ולא יכולתי ללכת יחף. גיליתי שם שאפילו השירים שלי הזדקנו; לא הכרתי את המוזיקה שהחבר'ה ניגנו על הגיטרות. ראיתי בעיניים את הזמן שמאחורי נערם - וזה הרגיש טוב. לא מפחיד ולא מאיים. אתה לא מפחד בביירון. זה יותר בכיוון של נוסטלגיה.

 

בביירון של הפעם השנייה הייתי נוכח, אבל כל הזמן הסתכלתי על הסצנה מהצד. גם כשהייתי בתוכה. הייתי שם באותה דקה וראיתי אותה ממרחק שבע שנים. עבודת השחזור שלי, לצד העובדה שביירון היא ביירון, הביאו לזה שהכל בתפאורה היה זהה. אפילו האנשים. הדבר היחיד שהשתנה זה אני, ולא כל יום אתה עומד מול מראה כזאת.

 

כשחזרתי הביתה בפעם השנייה חשבתי הרבה. למשל, חשבתי על זה שאני לא רוצה לחזור להיות ההוא מלפני שבע שנים. היה מעולה, זאת היתה תחנה חשובה בחיים - אולי החשובה ביותר - אבל אין טעם לבלות את החיים עם רגל אחת מחוץ לדלת רק כדי שתישמר האופציה לחזור לביירון ולהישאר שם לעולם. כי למי שהייתי בביירון של הפעם הראשונה לא אוכל לחזור אף פעם. וכשהבנתי את זה, הצעתי לענת נישואים.

 

בספטמבר הקרוב אהיה נשוי שלוש שנים, וענת כבר מדברת על זה שהיא רוצה ילד. גם בית התחיל להיות עניין שצריך לטפל בו, וחלק מזה הוא שהנה אני, שכיר שמחתים כרטיס כמו אחרון העובדים בחברה הענקית שמוציאה לאור את המגזין הזה שאתם קוראים. אני רץ עכשיו במרתון, אולי טיפה אחרת אבל בדיוק בנתיב של כולם, וזה בסדר גמור.

 

בקיץ הקרוב אני מתכנן לחזור לחורף של ביירון, ושם להיזכר שוב שאין שום סיבה לרוץ בלי הפסקה ובלי להסתכל לצדדים. אפשר לעצור לנוח. אפשר לפצות אחר כך על הזמן האבוד בספרינט מהיר, ואפשר גם לא. הרי כולנו נגיע בסוף לסוף - השאלה היא אם נצליח להבין בזמן שאין חלוקת גביעים ושאף אחד לא מנצח. אם נגיע פעם למקום שממנו רואים שזה בכלל לא מירוץ.

 

משה זיאת

מצא את האמונה שלו בשוק האיברים של איסטנבול

 

מאז שנולדתי עם כליה אחת דפוקה ואחת רק חצי דפוקה, ההורים שלי ידעו שיום אחד זה יקרה: הכליה החצי דפוקה שלי לא תספיק לי, ונצטרך לעבור השתלה. בסופו של דבר עברו 19 שנה מאז שנולדתי ועד שקיבלתי כליה חדשה, ויחד איתה את ההזדמנות להיפטר מהתשישות שחירבה את שנות העשרה שלי ולחזור להיות ערני, פעלתן, אנרגטי. ילד.

 

אז, לפני שלוש שנים, עמדו שלוש אפשרויות בפני ישראלי שנזקק להשתלת כליה. אחת היתה להמתין בסבלנות עד שיימצא תורם שחתם על כרטיס אד"י לפני מותו, השנייה היתה לקבל כליה מבן משפחה חי, והשלישית - הטובה מכולן במונחים של זמינות - להשתיל כליה מתורם חי, זר מוחלט, תמורת כמה ירוקים. בארץ זה היה (ונותר) בלתי אפשרי בגלל האיסור על סחר באיברים, אבל היו (ויש) מקומות בחו"ל שבהם אפשר לקנות איבר בשוק השחור. באותם ימים יכולת לעשות את זה בטורקיה, ועוד להתנתח שם אצל רופא ישראלי בכיר שהפך את איסטנבול לבית השני שלו. זאת היתה האופציה המבטיחה ביותר, הביטוח לא התנגד, אז הלכנו על זה.

 

איסטנבול היא העיר היחידה בעולם שמשתרעת על שתי יבשות, אירופה ואסיה. אנחנו שכנו בצד האירופי שלה, והייתי שמח לספר לכם כמה היא מערבית וערה ותוססת, אבל האמת היא שאני לא יודע עליה כלום. את רוב הזמן העברתי בהמתנה בבית מלון מחורבן, ואת שאר הזמן בשכיבה בבית חולים מחורבן. בגלל האופי המדויק והמעמד החוקי הספציפי של הפרוצדורות שנערכו בו, זה אפילו לא היה בית חולים אמיתי; "מרפאה מאולתרת" זה תיאור יותר מדויק. מאולתרת ומחורבנת ומבורכת.

 

רגע לפני שיצאנו מהמלון לבית החולים התפרקתי בפעם הראשונה. את המפגשים עם הקרובים בארץ, לפני הטיסה, עוד הצלחתי לשרוד בפרצוף אמיץ. אבל כשמעטה קור הרוח של ההורים שלך נקרע - כשהם מסתכלים עליך בחרדה כנה ועמוקה - אתה צריך להיות לא אנושי כדי לא לבכות. לא מרוב פחד; מרוב מתח. זה נשמע דומה, אבל יש הבדל. אתה לא חושש מהניתוח, שלמרות מילה גדולה כמו השתלה הוא דבר פשוט יחסית: אתה במתח מהשאלה מה יקרה אחריו, ואיך ייראו החיים החדשים שתקבל, ואם תקבל אותם בכלל.

 

אחרי ששטפנו את המתח בדמעות, הנסיעה לבית החולים עברה בלי דרמות גדולות. בסוף הרכב נעצר ליד בית רגיל לגמרי, ושני החבר'ה מהצוות המארגן שליוו אותנו הורו לנו לרדת. נכנסנו פנימה דרך הדלת האחורית, ואחד האחים אסף אותנו והוריד אותנו כמה קומות במעלית, לתוך מקום שבהחלט לא נראה כמו הבטחה לחיים חדשים. זאת היתה דירה רגילה לגמרי עם שתי מיטות, טלוויזיה, אמבטיה וחלון רחב, אבל לא רחב עד כדי כך שנשקף ממנו אופק חדש ומיוחד. סתם חלון.

 

את הבדיקות ההכרחיות עברתי מיד כשהגעתי, ואחר כך פשוט חיכיתי לתורי. אם זה היה ניתוח רגיל, ההורים בטח היו נשארים ליד המיטה שלי ומחזקים אותי במבטים מודאגים ובמחשבות פסימיות. אבל בגלל החשאיות ההכרחית של המקום, הם הורשו לבקר אותי רק פעם ביום ורק לרבע שעה. הבדידות המצטברת גרמה לי להרגיש תלוש, אבל איכשהו במובן החיובי של המילה: הייתי מחוץ לעצמי ולחיים שלי באופן מילולי לגמרי. פיזית חיברו אותי לצינורות מציקים, אבל מנטלית הייתי

 לגמרי ערום ולגמרי חופשי. היה לי זמן לעצמי, זמן מזוקק למחשבות ולחלומות שלי. נהניתי מההזדמנות להיזרק החוצה מהמציאות ולהסתכל עליה מפרספקטיבה אחרת. זה היה קצת כמו טיול אחרי צבא: על המיטה ההיא, בחור המצ'וקמק ההוא, הרגשתי שמצאתי את עצמי.

 

בסוף זה קרה: אזקו אותי למיטה והתחילו לגרור אותה לכיוון המעלית. התמונה האחרונה שאני זוכר לפני הניתוח היא של כמה רופאים שרוכנים מעלי, כשאני אזוק ומסטול. מסטול ומבסוט; הרגשתי במרחק יקיצה מחיים טובים יותר.

 

כעבור ניתוח ויומיים התנפצה לי התקווה בפרצוף. הרופא המנתח, היחיד באזור שידע עברית, נכנס לחדר ואמר שיש לו בשורה אחת רעה ואחת טובה לגבי הכליה. וזהו, הוא אפילו לא היה צריך להגיד "הרעה היא שההשתלה נכשלה". קריש שמנע מהדם להגיע לאיבר המושתל דפק את העסק.

 

הבשורה הטובה היתה שאני יכול להישאר בטורקיה ולחכות לתורם נוסף. בתוך כל התסכול, האמוציות והרצון לצאת כבר מהמיטה, הבנתי שזה הדבר הנכון לעשות. העניין הוא שכדי לא להתפרק מנטלית במהלך ההמתנה - שהרי פיזית ממילא יפרקו אותך - אתה חייב להרגיש שמישהו נמצא שם איתך. למזלי, זה בדיוק מה שקרה. המשפחה שלי נרתמה והתאגדה בכל הכוח, אבל אני לא מדבר רק עליה: הרגשתי גם ששומר עלי מישהו שמלטף זקן בן 5,000 שנה.

 

לא יעזור כלום. המתנה להשתלת כליה - לעוד השתלת כליה - היא בדיוק מסוג המצבים שבהם אתה צריך להחליט אם אלוקים עושה לך אבו־יויו (ככה קורא אלוקים, שהוא ירושלמי כידוע, לשק קמח) או שאתה לבד בסיפור הזה. הייתי אדם מאמין גם לפני החוויה הזאת, אבל במהלכה ממש הרגשתי שהוא שם לי יד על הכתף. זה לא עניין של "יש אלוהים"; זה בכלל לא חשוב אם יש. מה שחשוב זה עצם המחשבה שיש משהו גדול ממך, מהרופאים, מהכסף, מהכליה המזדיינת. אתה בן אדם, אתה קטן ואתה שביר, ואתה צריך את ההרגשה הזאת כדי להחזיק את הראש מעל המים. אני חושב שבזכותה לא נכנסתי לחרדת מוות, אלא קיבלתי את הרעיון שיש פה משחק על זמן: המוות לא רודף אחרי, אלא ממתין לי בסבלנות. ואני מצידי ממתין בסבלנות לתורם נוסף.

 

עברו בסך הכל שלושה ימים לפני שהגיע תורם חדש. הגיע, עבר את הבדיקות, נמצא מתאים, חטף פיק ברכיים וברח לי מול העיניים. הוא חייך אלי. לא הצלחתי לחייך בחזרה.

 

ואז הגיע מוחמד. הוא היה בעלה של הבחורה - היהודייה, אם תהיתם - שדאגה לכל האופרציה של הטסת תורמים מהארץ לטורקיה. אחרי עשרות שיחות שהיא עשתה עם ישראלים במטרה למצוא לי תורם, בעלה החליט שזהו, הוא הולך לתת לילד הזה כליה. זה ה"מכתוב" שלי, אם לצטט את המילים שלו. הוא שמע עלי מאשתו, דיבר איתי בקושי רבע שעה, ואז נתן לי חיים חדשים פשוט כי הוא הרגיש שזה הדבר הנכון לעשות. כמה אנשים אתם מכירים שאפשר להגיד עליהם דבר כזה?

 

אחרי שבוע של התאוששות עזבתי את החדר שחילק את חיי לשניים, וכעבור יומיים כבר עלינו על מטוס הביתה. אבא, אמא וילד שהפך לסמל מהלך של דו־קיום: משה שחייו ניצלו בידי מוחמד.

 

סוף טוב, אבל לא הכל טוב: בערך שנה אחרי שחזרנו הביתה, מישהו כיבה את האור בחדר ההוא. שודדים שפרצו לבית החולים בחיפוש אחר הכסף שנועד לתורמים אילצו את הצוות הרפואי להזעיק את המשטרה, שאחרי קרב יריות עצרה את השודדים - וגם את הצוות, ואת הרופא הישראלי שניתח אותי, בעוון סחר באיברים. הרופא שלי, ושל עוד כמה וכמה ישראלים שחיים היום רק בזכותו, נשלח לכלא. אבל כנראה ששליחי מצווה באמת אינם ניזוקים, כי תוך זמן קצר גייס בית המשפט הטורקי את השכל לשחרר אותו הביתה.

 

אף אחד לא רוצה לשחק משחקים עם המוות בגיל 19, אבל מעולם לא הצטערתי שעברתי את החוויה ההיא. תאמינו לי, כדאי לכם לנסות: תשתילו ריאה, תסירו אפנדיציט. אם זה כרוך בהרדמה מלאה ובסיכוי של אחד למיליון שמשהו ישתבש, זה יעשה לכם רק טוב. חוויה כזאת גורמת לך להרגיש אנושי, אמיתי, חי, ומעל הכל זמני. כל כך זמני שאחריה קשה לך להתייחס שוב אל עצמך ואל העולם באותה רצינות תהומית. נקודת המבט שלך משתנה טרמינלית; פתאום קשה יותר לרגש אותך, אבל גם אי אפשר לשבור אותך.

 

לפעמים אני מתגעגע לדירה ההיא בחלק האירופי של איסטנבול. לאוכל המעופש, לאנשים הזרים, לאינטימיות, לכנות, לאנושיות. למקום ההוא שחזרתי ממנו שונה מבפנים.