ניסיתי להשתכנע: מותר לנשוי לנהל קשרי חברוּת
הפגישה עברה בנעימים, כמו כל הפגישות שלנו. כשעמדנו להיפרד בפתח הדלת בחיבוק ונשיקה, הוא שינה כיוון, נשק על שפתיי ושחרר בי לשונו. איבדתי את עצמי בתוך הנשיקה המחשמלת, אבל אחרי רגע חזרתי לעשתונותיי והתנתקתי ממנו
עוד לא הספקתי לשתות קפה של בוקר כשאימייל מאיים נחת עלי - תקלה חמורה שהצריכה טיפול מיידי. במשך שעות ניסיתי לתקשר עם התוכניתן הלא-תקשורתי בעליל בכדי לנסות לגבש פיתרון, ללא הועיל, תוך שאני מנסה לפייס את הבוס שלי, שהתקשר כל חמש דקות כדי שאעדכן אותו.
קורסת תחת הלחץ, ברחתי לסיגריה. לבד על גג הבניין הגדול, הגבוה, שאפתי רעל שמילא את ריאותיי. השקפתי על העננים הכהים שנצצו ברקע הכחול מעל לקו השמיים של תל אביב וניסיתי להבין - איך לעזאזל מצאתי את עצמי בתפקיד בו עליי לפתור בעיות של מערכת ממוחשבת מורכבת? הרי את הבעיות של עצמי אין לי מושג איך לפתור. לפתע הבחנתי שאני לא לבד. לידי עמד בחור גבוה, נאה מאוד ובחליפה מסוגננת.
"יום קשה?", שאל, ככל הנראה מבחין בעוצמת שאיפותיי.
"אל תשאל", גלגלתי עיניים. "אתה עובד פה? אף פעם לא ראיתי אותך", שאלתי בחברותיות.
"המשרד שלנו רק עבר לכאן אתמול", הוא ענה.
"עורך דין מסחרי?", ניחשתי.
" איך ידעת?", שאל מופתע.
"רק אתם לובשים חליפות בישראל", צחקתי. "אני חייבת לחזור לקן הקוקייה, נתראה", אמרתי כשהבחנתי בבדל הסיגריה המחוסל בידי.
"אני מאד מקווה", ענה בחיוך רחב.
המפגש הקטן שהתרחש מילא אותי
הלב הוא שריר אוטונומי, הפועל מעצמו מבלי שאנו מודעים לפעולתו. יש מפגשים המחוללים מודעות רגעית לפעימות הלב, וכזה היה אותו מפגש מקרי. המפגש הקטן שהתרחש מילא אותי בתחושת התעוררות והתחדשות. חזרתי למשרד מחויכת ורגועה, נכונה לתקוף את הכשל האימתני בקור רוח.
חלפו יומיים, בהם עישנתי כפליים מהממוצע. בכל פעם קיוויתי לראות את הדמות הרזה, הארוכה, בבגדים המכופתרים, אבל נותרתי לבדי עם נוף אורבני ועם שאריות פיח בריאותי. ביום השלישי פגשתי אותו במסעדה בזמן ארוחת הצהריים.
"איפה את? חיפשתי אותך", אמר בלבביות.
קבענו להיפגש על הגג בחמש.
בחמש ושלוש דקות צעדתי לקראתו על הרחבה הגדולה שצפה בשמיים, הליכה שנמשכה נצח. הרגשתי אותו בוחן כל צעד שלי, כל תנועה. הרגשתי את העיניים שלו ננעצות בי, בכולי, וגם אני נהייתי מודעת לתנועות שלי עצמי.
"אני דן", הושיט את ידו.
"ואני יעל", הושטתי ידי מבלי להסיר את עיניי מעיניו.
"מה את עושה פה?", שאל מסוקרן.
"מנהלת מערכות מידע פיננסיות, ובבקשה, אל תשאל אותי מה זה אומר", עניתי סמוקה והשפלתי מבטי, כשבזוית עיני הגיח לפתע נצנוץ קל מידו השמאלית. הנצנוץ משך את תשומת ליבי והתעמקתי בו מעט, עד שלבש צורה ברורה של טבעת עגולה, חלקה ומוזהבת - טבעת נישואים.
"נו טוב, לפחות יהיה לי חבר מעניין לדבר איתו בהפסקות עישון", אמרתי לעצמי, מנסה כתמיד לראות את הצד החיובי בכל סיטואציה.
הצטערתי על שלא הכרתי אותו לפניה
מאותו יום היה לדן ולי נוהל קבוע של לפחות מפגש אחד ליום. לפעמים היינו הולכים לאכול צהריים יחד. דיברנו בלהט על הדיאלוג בין חופש הנפש לצורך בעבודה, על צרכים חומריים ושאיפות רוחניות. אבל יותר מכל דיברנו על הברכות והקשיים של חיי הנישואים.
דן נשוי כחמש שנים ואב לבת יפהפיה, לדבריו. מהאופן בו דיבר ניכר שהוא אוהב את אשתו. אבל למרות שהעיד על עצמו שהוא נאמן, הודה לא אחת שהנאמנות לא קלה לו, תוך שהוא מעביר את מבטו הסוקר על גופי בחיוך ממזרי.
המחמאות שנהג להרעיף עליי חצו לא פעם את גבול הטעם הטוב. מצד שני, כל עוד הדברים נותרו בגדר מילים הייתי שלמה עם הקשר שלנו. אם כי בתוך תוכי קינאתי באשתו, הצטערתי על שלא הכרתי אותו לפניה.
הוא נסע לניו יורק לשבועיים מטעם העבודה, וחלל גדול נפער בחיי. התגעגעתי אליו יותר ממה שהייתי מוכנה להודות בפני עצמי. ביום שישי, מיד כשחזר, התקשר במפתיע ואמר שהוא בסביבה, שהוא מתגעגע, שאל אם הוא יכול לקפוץ לביתי לביקור.
הדחתי את החששות, הרי בסך הכל אנחנו חברים טובים. גם לגבר נשוי מותר לנהל קשרי חברות, אין בכך כל רע, שכנעתי את עצמי. הפגישה עברה בנעימים, כמו כל הפגישות שלנו. כשעמדנו להיפרד בפתח הדלת כפי שנפרדנו תמיד, בחיבוק ונשיקה תמימה על הלחי, הוא שינה כיוון, נשק על שפתי ושחרר בי לשונו.
איבדתי את עצמי בתוך הנשיקה המחשמלת והתמסרתי לה באין אונים, אבל אחרי רגע חזרתי לעשתונותיי והתנתקתי ממנו.
"אני מבקשת שלא תעשה את זה שוב", אמרתי בקול מעורפל.
"אני כל כך מצטער, לא יכולתי לעמוד בזה, אני אוהב אותך", אמר וחיבק אותי חזק.
"אני אוהב אותך, אני אוהב אותך", כמה זמן לא שמעתי את שלוש המילים הממיסות הממכרות, הממלאות האלה. למה? למה? למה ממנו?
"כדאי שתלך עכשיו", אמרתי ברוך נוקשה.
הוא הלך, ואני בכיתי.
הוא נשוי, אז מה?
למה אני כל כך קשה עם עצמי? הוא אוהב אותי ואני אותו. הוא נשוי, אז מה? קרו דברים מעולם. אולי נועדנו זה לזה? אולי אני צריכה לבחון את זה ולראות?
לא, בשום אופן לא. רק סבל ייגרם לי מהקשר הזה. יש מספיק גברים בעולם. אני אמצא את הגבר שלי והוא יהיה פנוי. זו לא אהבה נכונה, זה להכניס ראש חולה למיטה חולה, ואני צריכה להבריא.
באותו יום קיבלתי ממנו מייל. "יעלי, אני אוהב אותך, מאוהב בך, אני חושב עליך כל דקה, כל שנייה. אף פעם לא הרגשתי כך, רק תגידי כן ואהיה שלך, רק תגידי שאת רוצה אותי ואני עוזב הכל".
הוא הפקיד את חייו בידי. סערה התחוללה בתוכי. רציתי אותו בכל מאודי, ליבי יצא אליו. התשוקה הלא ממומשת הכאיבה לי בכל חלקי גופי, האש בערה בי וכילתה אותי. העונג מהידיעה שהוא אוהב אותי התערבל בסבל שהידיעה הזו הסבה לי.
עד היום אני לא יודעת איך היו לי הכוחות לעמוד בפניו ולהתנתק ממנו. זה היה אחד האתגרים הקשים ביותר שניצבו בחיי. אבל ההצלחה להתגבר עליו נסכה בי כוחות מחודשים - ידעתי שעשיתי טוב, ומעולם לא הצטערתי על כך.
