הנהג ביצע עבירה? המעסיק אשם יותר

בית המשפט מפנה אצבע מאשימה כלפי בעלי חברות המעסיקות נהגים שכירים, וטוען כי הם אחראים לנהיגה במשך שעות ארוכות מהמותר בחוק, אפילו יותר מהנהגים עצמם. הנהג הנאשם הורשע - אך עונשו הומתק

את מי ראוי להעניש - נהג שכיר המבצע עבירת תנועה, או מעסיקו, שיכול היה למנוע את ביצוע העבירה? בית המשפט קובע: "המדיניות הנכונה היא העמדה לדין של בעלי המכוניות והחברות - ולא הנהגים השכירים". גזר דין שפרסם אתמול (ב') בית המשפט לתעבורה בירושלים, קובע כי במקרים רבים מעמידה המדינה לדין נהגים שכירים במקום לתבוע את מעסיקיהם, הנושאים באחריות לעבירה - ולעתים אף מציבים בפני הנהגים דרישות המעודדות את ביצועה.

 

"ברוב המקרים, אין לנהגים השכירים שליטה אמיתית על בקשות ודרישות מעסיקיהם", מציין השופט אברהם טננבוים בגזר הדין. "הנהגים חוששים להתנגד פן יפוטרו, האינטרס הכלכלי של המעסיק ברור". לאור דברים אלה, קובע טננבוים כי על המדינה למצוא דרכים שירתיעו את המעסיקים ואת בעלי כלי הרכב מביצוע עבירות - למשל, על-ידי השבתת כלי הרכב לתקופה ממושכת. 

"נהג שכיר מואשם בעבירה שלמעבידו יכולת מעשית למנוע" (צילום אילוסטרציה: חגי אהרון) 

 

לחץ, עבירות ותאונות דרכים

גזר הדין שפורסם אתמול מתייחס למקרה לכאורה פשוט: א', נהג משאית שכיר, שנעצר על-ידי המשטרה לבדיקה שגרתית לפני כחצי שנה, הודה כי נהג יותר מ-12 שעות ברציפות. זאת, בניגוד לתקנות התעבורה הקובעות כי 12 שעות הן פרק הזמן המרבי לנהיגה ביום. אלא כמו שקורה לעתים קרובות בבית המשפט לתעבורה בירושלים, המקרה הפשוט לכאורה של א' הפך תחת ידיו של השופט טננבוים להזדמנות לבחון את מדיניות הענישה של משרד התחבורה ומשטרת ישראל.

 

"האירוע מעיר מרבצה בעיה ידועה", כותב טננבוים. "נהג שכיר מואשם בעבירה שלמעבידו יכולת מעשית למנוע אותה. לא רק זו, אלא שלעתים נמצא הנהג השכיר במצב שבו אם יתנגד לביצוע העבירה, יתכן ויפוטר או לכל הפחות ייפגע במשכורתו". בהתייחסו לעבירה שבה נאשם א', מציין השופט כי מדובר בתופעה שכיחה, שנגרמת לעתים קרובות בגלל לחץ שמפעילים המעסיקים - "הלחץ יכול להתבטא בדרישה לעבוד ויהי מה, או דרך של תמרוץ באמצעות העלאת שכר או טובת הנאה אחרת".

 

ההשלכות של דרישות בלתי סבירות מנהגי משאיות יכולות להיות חמורות: נהיגה למשך זמן ארוך מהמותר על-פי חוק, פוגעת בערנותו של הנהג - ועלולה לגרום לתאונות דרכים. וכפי שכותב השופט, זו רק עבירה אחת מתוך רבות אותן דורשים מעסיקים מנהגים לבצע: "בעיה זו איננה מתייחסת רק לשעות עבודה ומנוחה, אלא גם לתקנות תעבורה אחרות שיש אינטרס כלכלי למעסיק כי הנהגים יעברו עליהן".

 

"הדגש צריך להיות על המעסיקים"

לאור קביעתו כי ברוב המקרים, נהגים שכירים אינם יכולים להתנגד לדרישות מעסיקיהם, קובע טננבוים כי "הדגש צריך להיות על המעסיקים והמעבידים ולא על הנהג השכיר. מן הראוי שהתביעה תעמיד לדין בראש ובראשונה את המעסיק... הליך זה הוא גם יותר צודק, ובעיקר, מרתיע יותר ובעל יכולת למנוע תופעה זו בעתיד".

 

אלא שלמרבה הצער, מדינת ישראל בוחרת לרוב לאכוף את החוק רק נגד הנהגים - ולא נגד בעלי הרכב והמעסיקים. כך למשל, החוק אינו מאפשר את השבתת הרכב במקרה של עבירה של תקנת שעות הנהיגה המותרות. "לו זה היה המצב", כותב טננבוים בהתייחסו לעניין ההשבתה, "ניתן היה להילחם ביתר אפקטיביות בתופעות של נהיגת יתר, על ידי השבתת הרכבים".

 

וכך, כאשר אין אכיפה וענישה נגד בעלי הרכב והמעסיקים, אין אפשרות אפקטיבית להילחם בעבירות התנועה. "האינטרס הכלכלי של המעסיק ברור", מסכם השופט. "כשהמעסיק נדרש לבצע הובלה והנהג היחידי האפשרי כבר מיצה את שעות עבודתו, לא תמיד יבחר המעביד לבטל את הנסיעה... במיוחד כאשר הנזק הכלכלי למעביד הוא רב, ומנגד העונש - אם ייתפס הנהג - יוטל ברוב המקרים על הנהג".

 

הערות סיום למחוקק הישראלי 

בסיכום גזר הדין, קורא השופט טננבוים למשרד התחבורה ולמשטרת ישראל לתקן את מצב הקיים - ולהחמיר את האכיפה והענישה נגד מעסיקים ובעלי הרכבים. "מן הראוי שהמחוקק ורשויות האכיפה ימצאו דרכים כדי להניע את המעסיק לפעולה שתמנע עבירות אלו בעתיד... ראוי כי המחוקק ישקול תיקון פקודת התעבורה, ויכניס תקנה המאפשרת את השבתת הרכב במקרים המתאימים".

 

אלא שלמרות הביקורת הברורה הנמתחת נגד הרשויות ומעסיקיהם של הנהגים, א' - הנאשם - לא יצא פטור מעונש. "לא יתכן כי הנאשם יצא בלא כלום. אחרי ככלות הכל, אין חולק כי הנאשם נהג מעל 12 שעות", כותב טננבוים - שגזר על א' עונש סמלי: קנס בסך 200 שקל, ופסילה על-תנאי לתקופה של חודשיים.