נהנה מהספק

"ספק" אמנם מלווה עימות כנסייתי חריף בין כומר ונזירה, אבל הרעיון לסרט נולד דווקא בעקבות המלחמה בעיראק. עם צאת הסרט בדי.וי.די שוחחנו עם הבמאי והמחזאי ג'ון פטריק שנלי על הילדות בברונקס, החזרה לקולנוע והעבודה עם מריל סטריפ

באופן טבעי למדי, "ספק" ("Doubt") היה אחד הסרטים המדוברים של עונת האוסקרים האחרונה: סיפור רלוונטי ונפיץ, המבוסס על מחזה מצליח, שבמרכזו עימות בין כומר שנחשד ביחסים אסורים עם תלמידיו הצעירים לבין נזירה קשוחה, ועם כוכבים מהשורה הראשונה של הוליווד: פיליפ סימור הופמן, מריל סטריפ, ויולה דיוויס ואיימי אדמס.

 

בסופו של דבר, גם אם קשה להשוות את הצלחת "ספק" לזו של המחזה עליו הוא מבוסס שזכה בארבעה פרסי טוני ובפרס הפוליצר לדרמה הטובה ביותר, הסרט אכן זכה לתשומת לב מרשימה עם חמש מועמדויות לאוסקר, ארבע בקטגוריות המשחק ואחת בקטגוריית התסריט המעובד לבמאי והתסריטאי ג'ון פטריק שנלי, שכתב גם את המחזה המקורי.

"ספק". עיראק, ברונקס ומה שביניהם

 

"כתבתי את 'ספק' בזמן הפלישה לעיראק", מספר שנלי בראיון ל-ynet לקראת צאת הסרט בדי.וי.די בשבוע הבא. "הקשבתי לאנשים שדיברו בטלוויזיה, והם כולם דיברו בביטחון רב על הימצאותו של נשק להשמדה המונית במדינה. אני, לעומת זאת, הרגשתי ספקות, ואלו הזכירו לי תקופה אחרת בחיי, בשנות ה-60, במהלכה הייתי מוקף באנשים עם תחושת ודאות בעוד אני התחלתי להרגיש ספקות לראשונה בחיי. משם למעשה נבע הסיפור".

 

התקופה אליה מתייחס שנלי משמשת גם רקע לעלילת הסרט: בית ספר קתולי בברונקס של שנות ה-60, בדיוק כמו זה שלמד בו שנלי בילדותו. "במידה מסוימת, הסביבה והתקופה בחרו בי ולא להיפך", הוא טוען. "התפאורה היא ריאליסטית

מאוד - בית הספר בו למדתי, הרחוב בו גדלתי והגגות עליהם שיחקתי". אולם אז, הוא מדגיש, מעולם לא נתקל בסקנדל כמו זה שבסרט.

 

סיפורים מרובע ברונקס

ג'ון פטריק שנלי נולד באוקטובר 1950, וכאמור בילה את ילדותו ברובע ברונקס שבניו יורק. ב-1982 כתב את המחזה הראשון שלו, "Welcome to The Moon", וחמש שנים מאוחר יותר זכה בפרס האוסקר על התסריט המקורי הטוב ביותר על התסריט הקולנועי הראשון שלו ("מוכה ירח", שהיה מועמד גם לפרס הסרט הטוב ביותר).

 

ב-1990 ביים שנלי את סרטו הראשון, "ג'ו נגד הוולקנו" ("Joe Versus The Volcanio"), דרמה קומית בכיכובו של טום הנקס על היפוכונדר שמגלה כי הוא עומד למות ודווקא אז לומד לחיות. למרות נוכחותו של הנקס, הסרט הפך לכישלון בקופות, ושנלי עצמו לא ביים סרט נוסף עד השנה שעברה.

 

"אחרי שביימתי את 'ג'ו נגד הוולקנו' רציתי לחזור הביתה ולשורשים המקצועיים שלי כמחזאי", מספר שנלי. "אימצתי שני ילדים, מה שגבה ממני חלק ניכר מזמני, וסבלתי מגלאוקומה בשתי עיניי, מה שגרם לעיוורון זמני והצריך כמה ניתוחים. רק אחרי ההצלחה של 'ספק', כשהגיעה הזדמנות להפוך את זה לסרט, החלטתי לנסות את מזלי בבימוי פעם נוספת".

 

למה בעצם החלטת לעבד את המחזה המצליח לקולנוע, מה היה הערך המוסף במעבר הזה?

 

"כשהצגתי את הסיפור על הבמה, הייתי צריך לכווץ את העולם שבו מתרחשת העלילה. כשעשיתי את הסרט, יכולתי להרחיב את הסיפור למימדיו הטבעיים - שכללו את התלמידים, הנזירות, הכמרים והקהילה שמסביבם".

סטריפ ושנלי על הסט. "יש לה נוכחות פנטסטית"

 

במעבר מהבמה למסך הגדול, הסרט הצטייד גם בשחקנים חדשים, ובראשם מריל סטריפ, שמגלמת בסרט את הנזירה הנוקשה שמנהלת את בית הספר ומתעמתת עם הכומר הסורר-לכאורה, אותו מגלם פיליפ סימור הופמן. סטריפ זכתה על תפקידה בסרט במועמדותה ה-15 לפרס האוסקר, יותר מכל שחקנית אחרת בתולדות הוליווד. "יש משהו שובבי באופי שלה", מספר שנלי. "היא שחקנית מאוד אינטליגנטית ויש לה נוכחות פנטסטית על הסט. לעיתים קרובות אפילו היא לא יודעת מה היא הולכת לעשות".

 

יש דברים שהשתנו במעבר מהבמה לקולנוע בזכותה, וריאציות שהגיעו מיוזמתה?

 

"יש רגע בסצנת העימות האחרונה שלה עם פיליפ סימור הופמן שבו היא מתחילה להתוודות בפניו כמו שאדם מהשורה היה מתוודה על חטא בפני כומר. זו היתה פרשנות שלא חשבתי עליה, אבל מאוד אהבתי את השינוי הזה".

 

סצנת העימות הזו באמת מאוד חזקה וקצבית, עד כמה היה קשה לצלם אותה?

 

"זה היה מאוד תובעני עבור השחקנים כמובן. כדי לצלם את זה כמו שצריך, היינו צריכים לצלם את הסצנה הרגשית הזו פעם אחר פעם לאורך שלושה ימים. פירקנו

את הסצנה הזו לאלפי רגעים, מבטים ופעולות, בכדי להצדיק את תנועות המצלמה הקיצוניות שנועדו לשמר את העוצמה של העימות".

 

תחושת הספק, כפי שמרמז שם הסרט, מלווה אותו לכל אורכו, ולמעשה קשה לומר שפיתרון ודאי מתקבל עד סופו. שנלי מרוצה מאוד מהתוצאה הזו. "כמספר, אני לא ידעתי האם הכומר אשם או לא, ולכן לא צילמתי שום דבר שיסגיר תשובה כלשהי לשאלה הזו. גם במהלך העריכה התאמצנו לשמור על איזון בין שתי האופציות. הסיפור מוצג מנקודת המבט של הנזירות, אנחנו הצופים יודעים מה שהן יודעות - והן לא יודעות הכל".

 

קורה לפעמים שאתה מייחל ליותר ודאות בחייך?

 

"קורה שאני מייחל למוות".