הוא אמר שאת מצפה אוהבים, או מצפה, במלעיל, כפי שאנו קוראים לה, צריכים לראות מרחוק, אולי אפילו מרחוק מאוד, נניח ממצלמה של לווין. דיברנו על משהו כמו עשר טון של ציוד תאורה, דיברנו על כבלים, דיברנו על מקורות חשמל, דיברנו על מכולות שיגיעו על סמי טריילרים ישר מהנמל, מלאות בנורות.
בוקובזה אמר שיש כל מיני דרכים לחשמל את העסק, למשל, באמצעות שבשבות רוח ענקיות, שיוצבו הרחק בעומק הים. משהו בסדר גודל שאף אחד לא ניסה בארץ. גם לא בכדור הארץ. את הנורות הוא רוצה בכל מיני צורות וגדלים, אבל מה שחשוב זה שהנורות האלה יעבדו כולן, או לפחות 95 אחוזים מהן. חמישה אחוזים של חושך אנחנו עוד יכולים להרשות לעצמנו.
אמרנו שממילא מתוכנן כוח פיקוח שכבר ידאג לזה. שש או שבע מכוניות סיור על 700 בתים זה די והותר. לכל פקח יהיה קשר ישיר עם כל אחד מהמוקדים, וגם אפשרות לקשר מכליל, אל כל המוקדים יחד. אמרנו לו שוב ושוב, שמה שיש זה די והותר.
בוקובזה אמר שהוא רואה בדמיונו את התמונה הנפלאה הזאת...
זאת היתה שעת בוקר מוקדמת, והשמש החלה עולה בחלונותינו. הוגשו לנו תה חם, וקפה, ולחמניות טריות שהגיעו חמות בקרטונים עם סמל המועצה השכנה. בוקובזה הכניס אל פיו לחמניה מתוקה.
הוא אמר שכל ערב אחרי שהשמש הזאת תיעלם, קצת אחריה, זה יתחיל. כל ערב מחדש. קודם האורות של שכונה ג', אחר-כך האורות של ז', אחר-כך האורות של ב', של הפחונים, של ה' ו-א'... הוא המשיך למנות את סדר הארת השכונות. ובסוף, ד' ותיקים, אמר.
אמרנו לו שאנחנו מחכים לראות את ד' ותיקים, השכונה שלנו, מוארת. "הנשים שלנו יתגאו בנו מאוד".
הוא אמר שבנוסף לכל הוא רוצה טבעת חשמלית ענקית, מעל העיר, כמו הילה של מלאך. "יש כל מיני דרכים לתלות אחת כזאת בשמיים", סיפר לנו, למרות שתחום ההתמחות שלו, גידול אבוקדו, היה רחוק מכל נושא פיזיקלי.
חזרנו אמרנו שהנשים שלנו לא יפסיקו להתפעל מאיך שנראית שכונה ד' ותיקים. כל-כך הרבה שנים, ופתאום, איזה שינוי.
שתינו תה. קירקרנו קרקרים. מצצנו זיתים.
"כמובן, עשר טון ציוד חשמלי עדיין לא מבטיחים את האפקט הנדרש", אמר. "בשביל ליצור את הרושם הדרוש, בעיקר אם אנחנו מכניסים למשוואה את הנשים שלנו, את הנשים האהובות שלנו, צריך הרבה דיוק בביצוע ובירידה לפרטים וגם מעט מזל".
"אתה מדבר על מקצוענות?" שאלנו.
הוא מצץ זית. אולי אמר שכן.
"כי אם ככה בוודאי שמעת על החבר'ה שאנחנו עובדים איתם, מהכפר ליד".
"כן, כן", הוא קטע אותנו. "העיקר שהכול יעמוד במקום. כמו שמצויר פה".
"הבני דודים שלנו יהיו חייבים לעמוד בלוחות הזמנים," אמרנו לו, "אנחנו ניתן להם תמריצים. נגדיל להם כל שעת עבודה בשקל, בשני שקלים... בשלושה, אם יידרש".
אמרנו שמהניסיון המקצועי שיש לנו עם הבני דודים, אפשר לסמוך עליהם. השאלה הגדולה היא כמובן עד כמה ולאיזו דרגה.
בוקובזה אמר שאם הבני דודים יספקו את הסחורה, בלי בעיות, אז מצפה תהיה מוארת לתפארת. שלוש שכבות של אורות, תחתית אמצעית ועליונה, ב-44 מעגלים חובקים, בשלוש או ארבע עוצמות תאורה שונות ובמיליון גוונים של צבע, לא פחות. "הלסתות של הזקנים מהכפר השכן יישמטו", אמר והיכה באגרופו של השולחן. הפנים שלו זהרו.
בוקובזה שאל אותנו אם אנחנו רואים את זה בעיניים כמו שהוא רואה.
שאלנו אותו בחיוך אם יש עוד מקום בעולם שמוצף עם רדת לילה גלים גלים של אורות צבעוניים, חובקים, בכמעט 50 מעגלים.
בוקובזה חייך.
"...או שאנחנו המקום היחיד", המשכנו, וכולנו התפרצנו בצחוק.
"כבוד, כבוד", אמר בוקובזה.
"האחד בינואר, כ"ה טבת, מוצש"ק, בשעה 20:30", אמר מישהו מאיתנו. הדתי, ככל הנראה.
"על המרפסות יעמדו הנשים שלנו", אמרתי. סוף סוף תפסתי את האומץ להגיד משהו.
"איזה ערב", אמרנו.
בוקובזה קירקר לעצמו קרקר מצופה שכבה דקה של שוקולד. "אני בוודאי אהיה פה כבר מהצהריים, אבל לכל מקרה, אם אני במקרה נרדם מול הטלוויזיה, אל תשכחו לצלצל להעיר אותי", אמר.
צחקנו.
ניגשנו יחד כדי לסמן באופן חגיגי את ערב האחד בינואר על לוח השנה במשרד של בוקובזה. הקפנו את היום בעיגול אדום, ובוקובזה עצמו התבקש לכתוב, 20:30.
כשבוקובזה אחז בעט, כבר ידענו שזה לא יקרה. שום דבר מזה לא באמת יקרה, אבל התנחמנו בכוסות של משקה מסוג חדש שאף אחד לא היה בטוח מהו, מין תמהיל של סברס ואלכוהול זול, ובידיעה שאצלנו במצפה חיה קבוצת הגברים הרומנטית ביותר ביקום.
לפחות לכל הידוע לנו.