במשוואת הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שהתרתה לכאורה דורשת מישראל התפרקות ממיטב נכסיה הטריטוריאליים, הביטחוניים וההיסטוריים, נבלע במידה רבה האיבר "הנשכח" הקרוי "ערביי ישראל", או בלשון רבים מהם: "פלסטינים-ערבים אזרחי ישראל".
הרי על אף שסיכויי ההסדר עם הפלסטינים קלושים עד מבוטלים, נקל לאין ערוך לשווק לציבור היהודי בישראל את פנטזיית השלום וקץ הסכסוך ללא אותו טריז מעיק בדמות דרישות ערביי ישראל. טריז, שאלמלא הוּכמן כדבעי והיה מוצג במלוא סיכונו, היה בו כדי להשבית באחת את שמחת החוגגים העתידית. שכן עיקר "התמורה" שאמורה לנבוע לישראל מאותו הסכם מיוחל, בדמות הכרה במעמדה היהודי המיוחד, עתיד להתמוסס כלא היה נוכח עמדותיהם ותביעותיהם של הערבים בישראל.
אלה תביעות ועמדות הכרוכות בעבותות של זהות לאומית עם האחים הפלסטינים ביש"ע, למשל בנוגע לאופייה האתני של ישראל או לבעיית הפליטים. אלא שטקטית מתקיימת מעין ברית של שתיקה בין כלל הנוגעים בדבר, בנוגע להותרת "המורסה" הזו מחוץ למשחק לפי שעה, וכל זאת למען ירבו סיכוייו של הסכם השלום הנכסף ותשופר צדודיתו בעיני הציבור היהודי.
כך, כשפיקוח השלום דוחה כל סיכון, ומימוש החזון של שתי מדינות אמור לקבוע לשבט או לחסד את גורל ישראל והציונות (כדברי אולמרט) – אין תמה אפוא שתביעות ערביי ישראל מוצאות במזיד מהמשוואה כאילו מעודן לא היו חלק אינטגרלי ממנה.
כך, כשנדרשו בָּאֵי המכון הישראלי לדמוקרטיה לפני כשנתיים וחצי לסכם כמעט עשור של דיונים על ניסוח אמנה של חיים משותפים בין יהודים לערבים בישראל, התקשו גם האופטימיים מבין המשתתפים היהודים לגייס לטובת תיאור המסקנות מהמפגש יותר מהמילים "דכדוך", "פערים שאינם ניתנים לגישור", או "מרחק עצום בין הצדדים".
למותר לציין, שהכבודה שישבה על המדוכה מהצד היהודי לא הייתה בדיוק על טהרת אנשי האיחוד הלאומי, כפי שזו מהצד הערבי לא נבחרה בדיוק במשרדיה של תנועת "בני הכפר". מי שניצחו על המלאכה היו מבחר מתונים משני הצדדים, שהיטיבו להעלות חרס בידם, ולא להגיע להסכמה ולו בסוגיה מהותית אחת שנדונה. למנחת הארוע לא נותר אלא לסכם את כישלון המפגש ולקבוע ברוח נכאים: "קשה לי להעלות על הדעת היכן במקום אחר זה כן יכול להצליח".
בד בבד, ארגון "עדאלה", "ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל" ו"ועד ראשי הרשויות הערביות" החלו לפרסם את מסמך החזון של ערביי ישראל, שבין השאר נקבע בו כי "ישראל היא תוצאה של פעולה קולוניאליסטית שיזמו האליטות היהודיות-ציוניות באירופה ובמערב".
על "הסיבות ההיסטוריות" להתהוותה של מדינת ישראל הוסיפו 40 מנסחי המסמך שלל תביעות, ובהן שינוי הגדרתה של ישראל ממדינה יהודית למדינה רב תרבותית, מתן אפשרות לחזרתם של הפליטים הפלסטינים לישראל תוך קבלת אזרחות מלאה, נסיגה של ישראל לגבולות 67' ועקירת כל ההתנחלויות, וכן קבלת אזרחות ישראלית מלאה לכל צאצא של מי שיינשא לאזרח ישראלי. את התביעות הללו הגדיר ד"ר אסאד גנאם מאוניברסיטת חיפה כ"דרישות מינימום", כשגם הוא, למותר לציין, אינו משתייך לחזית הסירוב הערבית-ישראלית.
כשהפלסטינים וערביי ישראל נאספים מדי שנה ב-15 במאי ו/או ביום העצמאות, כדי להשיח על "מעשי הנבלה שעשו הציונים לנו ולאבותינו", הם סחים בעיקר על ההכרח שבהשבת הגזלה לבעליה ובהחזרת הפליטים לבתיהם.
עם חוק הנכבה או בלעדיו, מזכרת העוון הזו מבחינת ערביי ישראל תמשיך לשכון לבטח בזיכרונם הקולקטיבי, ואצל לא מעט מהאינטלקטואלים שבהם היא עדיין תיוותר ביטוי חי ומזוויע "של פעולה קולוניאליסטית שיזמו האליטות היהודיות-ציוניות". בלי "תיקון העוול ההיסטורי" לא יקום ולא יהיה קץ הסכסוך.
כך, ילקוט הכזבים של השמאל הישראלי ותומכיו החדשים מקדימה ישכיל לשעתק את "הגילוי" המרעיש, כי חזרה לגבולות 67' והקמת מדינה פלסטינית תביא אותנו למנוחה ולנחלה ולקץ הסכסוך, כל עוד לא תיצרב בתודעת הבריות המקומיות העובדה שתאבונה של הלאומיות הפלסטינית משני עברי הקו הירוק גדול בהרבה משטחי יהודה, שומרון ועזה.
ד"ר שאול רוזנפלד, מרצה לפילוסופיה