כיצד יתמודד הציבור הדתי עם "בעיית החילון"? בנושא זה עסק מאמרו המצויין של שרגא בר און ב-ynet יהדות. אך לפני שאדרש לסוגיית הפתרון שהציע, אצטרך להבהיר קודם עניין בסיסי לצורך הדיון. האם קיימת בכלל "בעיה" בתהליך ההתחלנות. מי קובע כי מדובר ב"בעיה"? רק זה הסבור כי דרכו וערכיו נעלים על דרכם השונה שבחרו צאצאיו. אם לא כך, מה פסול בכך שיבחרו להם דרך חיים אחרת?
יהירות זו של הציבור הדתי מהווה חלק מ"בעיית" ההתחלנות. מי שישוחח עם דתל"שים וישאל לסיבת נטישתם את ההלכה, יגלה שתי תשובות החוזרות על עצמן תדיר. הראשונה תיאורטית: ההכרה בחוסר ההתאמה שבין הטקסטים הדתיים למציאות הקיומית-מדעית. ובשפת המקור - "שהכל בולשיט". השניה, מעשית ונוגעת לפער הבלתי נסבל בין היומרנות הדתית האידילית של חברה מוסרית, לבין מעשיהם בפועל של חברי הקהילה. ושוב, בשפת המקור - "צביעות מגעילה".
צעירים אלו לרוב לא התעמקו בכתבי שפינוזה, ראסל או דוקינס, דובריה של החילונות.
חושיהם האינטואיטיביים, הם שהצביעו עבורם על העובדה כי "משהו כאן לא בסדר". כאשר מגלה זאת הצעיר הדתי, הוא אכן עשוי לפנות אל החילוניות.
בכל זאת, תנוח דעתם של ההורים החרדים לבניהם הסוררים. זה שקיבל חינוך דתי, לא יוכל כנראה להפוך ל"חילוני". לרוב יסתיים תהליך ההמרה בתוצר "דתל"ש", שתי הגדרות הנבדלות זו מזו. כל בחורה שיצאה עם דתל"ש בודאי תיטיב ממני להסביר את ההבדל. ניתן אף להרחיב רבות בעניין השוני, אך אין זה נושא המאמר.
מי שאינו רואה במעבר בין הצדדים (הדו-כיווני) בעיה, מדוע עליו לחפש פתרונות עבורה? ומי שכן רואה באינטגרציה בעיה, ישאל עצמו מדוע. מדוע הוא מתאמץ להחזיק בכל חייל במקום לשחרר? מדוע הוא חוסם מתלמידיו עולמות שלמים, רק מפני שאינם עולים בקנה אחד עם תפיסתו? אין זאת כי אם הפחד מהחילוניות, שהוא למעשה הפחד מפני תחרות. תחרות על כח, על השפעה, על מספר החברים בכל קהילה.
האם הדרך להתמודד עם תחרות הוא להמנע מלהשתתף בה?
היש מקום להתנהלות על פיה 'תפיסתי היא מונופול שאין עוד מלבדו'? מי שמסתיר מצאצאו או מתלמידו את קיומן של דעות ואפשרויות אחרות, למעשה מטיל בו מום. הוא מונע ממנו להכיר שפות נוספות וכופה עליו הגבלות מסרסות. עיסוק רב מדי מושקע בנושאים שיש להסתיר מאשר באלו שיש לגלות. וכפי שחסימת מידע לא שירתה את האידיאולוגיה הקומוניסטית, כך לא תשרת אף את החינוך הדתי. הדרך חייבת להיות הפוכה.
לכן, ברצוני להרחיב את קריאתו של בר און "לתת יותר אמון בתלמידינו". הבה נחשוף אותם גם לתורותיהם של שפינוזה, ראסל ודוקינס. אדרבה, ייתנסו בכלל התפיסות האידיאולוגיות והפילוסופיות. משיעמוד בתחרות, יוכרח העולם הדתי להשתכלל ולהצטיין. אם ינהגו חברי הקהילה הדתית בצורה שתשמש כמופת ודוגמא, יבחרו בה הצעירים בלאו הכי. כך לא יפרשו היצירתיים והנועזים מביניהם וישאירו את הקהילה הדתית מנוונת. אם בכל זאת ייפלטו - ייתכן שלא היינו מספיק טובים לעמוד בתחרות.
כאמור, האויבים הגדולים ביותר של חופש רעיוני וקפיטליזם-ערכי תחרותי, הם הפחד והחרדה. אך מי שסובל מחרדות, בל ישליך אותן על הסובבים אותו ויימנע מעימות אינטלקטואלי. מוטב לו שייגש אל רופא המשפחה ויתעניין בציפרלקס.