אתמול קניתי את החברה שלי (לא אגלה בכמה)

בימינו קניית הטבעת היא בעיקר סמלית, לא עסקה כלכלית. משום מה היה חשוב לחברתי שהכסף לטבעת ייצא מחשבון הבנק שלי. הסכמתי, בעיקר כי חשוב לי שהיא תהיה מאושרת

אתמול הלכנו לקנות טבעות. לפי המסורת היהודית נישואים הם למעשה עסקה. "בשלוש דרכים האשה נקנית..." נכתב במסכת קידושין, "בכסף, בשטר ובביאה". הטבעת, שאמורה להיות שווה יותר מפרוטה, היא חלק מאותו אקט לא כל כך רומנטי של רכישה.

 

בימינו קניית הטבעת היא בעיקר סמלית, אבל משום מה היה חשוב לחברתי שהכסף לטבעת ייצא מהחשבון שלי. הרי קיבלנו כסף לחתונה מההורים לשני החשבונות, כך שבעקרון זה לא ממש אמור ממש לשנות. אז אני קניתי את הטבעת שלה. אתם בטח רוצים לדעת כמה היא עלתה, אבל לא אגלה לכם.

 

אני כן מוכן לגלות לכם מה אני חושב על כל העניין הזה של נישואים כעסקה - אני ממש ממש לא אוהב את זה. זה נראה לי ממש לא לעניין. אני רוצה להאמין שלבני אדם אין מחיר. אני רוצה להאמין שאי אפשר, ובעצם אסור, לקנות בני אדם.

 

זה לא מוסרי לקנות בני אדם, מפני שהם אינם חפצים. מכיוון שאני כמובן לא חושב שזוגתי היא חפץ, ולא רוצה להתייחס אליה כאל כזה - אני לא מעוניין לקנות אותה. האמת היא שגם היא קונה לי טבעת, ואני לא ממש חושב שאני קונה אותה, אלא "מקדש" אותה באמצעות הטבעת הזו.

 

גם היא מקדשת אותי מכל הגברים

מה זה אומר מקדש? מקדש זה אומר מייעד אותה, מבדיל אותה מכל הנשים להיות לי לאשה, וכך היא עושה לגביי. גם היא מקדשת אותי מכל הגברים, למרות שלא כתוב על זה שום דבר במסכת קידושין.

 

הטבעת הזו היא מבחינתי סמל לברית שהיא ואני כורתים בינינו, ולא חלק מעסקה.

 

אז למה הסכמתי לבקשה שהכסף לטבעת יבוא דווקא מן החשבון שלי?

 

קודם כל, כי אני לא קמצן. שנית, דווקא בגלל שאני לא חושב שהיא חפץ, חשוב לי מה היא מרגישה, חשוב לי שהיא תהיה מאושרת.

 

סיבה נוספת היא שהגעתי למסקנה שלא שווה לריב על עקרונות שאין להם שום השלכה ממשית על חיי היומיום. גם כך יש מספיק דברים שאפשר לריב עליהם. למרבה הצער, בעולם הזה יש הרבה אנשים שהכיף שלהם הוא לחפש על מה לריב. אני לא אחד מהם. אני מכבד את זכותם לכייף, ומוותר על בשמחה רבה על הזכות הזו.

 

אחרי שקניתי לה את הטבעת אמרתי לה בחיוך: "עכשיו את שלי".

 

היא ענתה לי בחיוך: "שלך ורק שלך".