גבר ששונא נשים שאוהבות יותר מדי

הוא מתמצא בסוגי מאכלים ויין, יודע להגיד את המילים שתרצי לשמוע, ואיתו תמיד יש תחושה שמשהו בלתי-צפוי עתיד לקרות. יש לו התפרצויות-זעם, והוא תמיד מאשים אותך כשלא הולך לו - ואת תמיד תאמיני שזו אשמתך. המכורה והמיסוגיניסט

טל אור פורסם: 26.05.09, 11:02

מצאת את עצמך פעם, או שאת נמצאת היום, בקשר בו בן זוגך אינו נדרש להתחשב בך, לפנק אותך, לתמוך בך רגשית או מעשית, או להעניק לך משהו? לפעמים אפילו נאמנות אינה נדרשת ממנו, רק שיישאר, גם אם זה מעט מדי ומכאיב מדי? למעשה, זה כמעט תמיד מכאיב. אם ענית "כן" לכל השאלות או לרובן, את מכורה. 

 

מדובר בנשים שגדלו במשפחות בהן התעלמו מצרכיהן הפיזיים והרגשיים, או במשפחות שמסיבה כלשהי לא תפקדו, והבנות האלה מילאו תפקיד בוגר כבר כילדות קטנות.

 

לפעמים הן מילאו את תפקיד האם, שנפטרה או היתה חולה, לעתים נעדר אביהן ארוכות מהבית, וכך התרגלו לאהוב גבר מרוחק, שאינו נמצא בשעת הצורך, או שהאב ניהל מערכת יחסים מחוץ לנישואים.  

 

לפעמים שני ההורים היו נוכחים פיזית, אך בשום אופן לא רגשית, והבת חשה נטושה וזנוחה, וכאמור, צרכיה לא זכו להתייחסות ולא מולאו.

 

הילדה לומדת לא לעשות בעיות ולהדחיק את רצונותיה וצרכיה, להיות נחמדה ומועילה כדי לא להכביד על המשפחה הבעייתית. כך מתפתחת ההתמכרות המאפיינת דווקא נשים, "נשים שאוהבות יותר מדי". נשים אלה רוצות לשלוט בבן-זוגן, לנהל את חייו ולהרגיש עליו עליונות. הן "ממגנטות אליהן לעתים קרובות גברים שלדעתן זקוקים ל"טיפול" כלשהו. כשלאשה כזו אין במי לטפל היא מרגישה ריקנות. יש לה צורך להיות דרושה ואחראית לפתרון בעיות זולתה, כפי שהיתה בילדותה (זו הדרך המוכרת לה להשיג "מעמד"). אשה כזו מכורה להיעדר, לכאב, לכמיהה, לגעגועים... וכל מה שחסר בקשר.

 

הדרך החוצה כוללת קבלת החלטה להציב את ההחלמה מההתמכרות בעדיפות ראשונה, ויתור על הרצון לשלוט בחיי הזולת, קבלת עזרה כלשהי כדי ללמוד כיצד לא להשתעבד למשחק "המושיעה" או "הקורבן", לטפל בבעיותייך ובחולשותייך במקום בשלו, לטפח את עצמך על ידי תחומי התעניינות חדשים, היכרות עם אנשים חדשים, לימודים, טיולים וכדומה. עלייך להתנתק מיידית ובאופן מוחלט מהאדם הנוכחי שמעורר את "בלוטות ההתמכרות" שלך.

 

הסוג הזה של גברים הוא מאוד רומנטי, לכאורה

מיהו הגבר שיימשך ל"אשה שאוהבת יותר מדי"? הוא מיסוגיניסט - גבר ששונא נשים. הסוג הזה של גברים לכאורה מאוד רומנטי. הוא עשוי להתמצא ביינות ובסוגי מאכלים, יודע להגיד את המילים שאת רוצה לשמוע – לפחות בתחילת הדרך. הוא ממלא את המרחב ביניכם בריגושים, ואיתו תמיד יש תחושה שמשהו בלתי-צפוי עתיד לקרות, ואכן כך הוא הדבר. יש לו התפרצויות זעם שאינן פרופורציונליות למתרחש, הוא מאשים תמיד, אבל תמיד, את בת-זוגו בכל מה שאינו מסתדר בחייו. בהיותה מכורה, ועל-כן נוטה לקחת אחריות, היא מאמינה לו שאכן היא אשמה בכל.

 

בנוסף, הוא הפכפך: לפעמים הוא מקסים, אוהב ומחזר, ובזמנים אחרים - מתפרץ בזעם. הוא ביקורתי, הוא נותן לך תחושה קבועה שאת לא בסדר. הוא קנאי לגבייך, אבל לא בהכרח נאמן בעצמו, והוא משתלט על חייך בהדרגה עד ששליטתו בך מוחלטת, בכל תחומי החיים.

 

איך יכול כל אחד מבני הזוג להתרפא מבעיותיו? קודם כל - לא זה עם זה. יחד הם מעצימים את החולי הרגשי שלהם. עליהם ללמוד לרפא את "ההורים הפנימיים" שבתוכם.

 

להתנהג בדיוק כמו ההורים, או בדיוק ההפך מהם

מוח האדם ורקמות העצבים שומרים חוויות, המוקלטות בזו אחר זו כמו על וידאוטייפ. אפשר להיזכר בחוויות אלה, "להשמיע" את ההקלטות ואפילו לחיות אותן מחדש. לכולנו יש הקלטות מהורינו. לא רק מה שאמרו לנו, אלא מה ראינו שעשו, איך התנהגו, הבעות הפנים שלהם וגם איך פירשנו את המתרחש. הפרשנות שאנשים נתנו כילדים למציאות, להתרחשויות, למערכות היחסים וליחסי הכוחות – קובעת במידה רבה את הדפוס שהם יוצרים.

 

בבגרותם משחזרים אנשים לעתים קרובות את מה שראו אצל הוריהם, או - על פי החלטה - את ההפך הגמור. למשל, למדה אצלי בקורס אשה שפירשה את יחסי הוריה כאילו אמה ניצלה את אביה. היא החליטה באופן בלתי מודע שהיא לעולם לא תהיה כזאת. היא התחתנה עם גבר שהקים עסקים שנכשלו שוב ושוב, בגד בה וניצל אותה כלכלית. כלומר: היא הפכה להיות כמו אביה, אביה, והתחתנה כביכול עם אמה. בשיחה בינינו הראיתי לה שהפרשנות שלה היתה מוטעית, ושהוריה היו בעצם מאוד מאושרים יחד. הם קיימו זוגיות מהאסכולה הישנה: הוא פרנס ועבד במקצוע שנחשב גברי, היא ניהלה את הבית, וכשהגיע - פינק אותה כאילו היא פרח עדין. שניהם נהנו מכך.

 

לרפא את "הילד הפנימי" שלנו

רוב השיטות הפסיכולוגיות מטפלות בריפוי "הילד הפנימי". זה לא בהכרח מצליח. זה מצריך טיפול ממושך שעולה המון כסף למטופל ויוצר תלות בין שני מבוגרים על בסיס קבוע. בנוסף, מי שגרם ל"הקלטות" הפנימיות שלנו להיות בעייתיות הם ההורים.

 

אין היגיון בניסיון לשנות את ההורים שלנו, ולא תמיד הם בחיים. אבל אנחנו כן יכולים לנסות לרפא את אותו חלק באישיותנו שנקרא "הורים פנימיים", כך שהם יהפכו להורים פנימיים תומכים, ועל ידי כך תהיה לנו תמיכה פנימית קבועה, שהולכת איתנו לכל מקום.

 

אהבה לא אמורה להכאיב לנו. היא אמורה ויכולה להביא עונג ואושר לחיינו, לתמוך בנו בשעות קשות, להעצים שמחות, לנחם, להפריח ולהגדיל אותנו.

 

כל דבר אחר אינו אהבה.