הנשיא בחר בו

מעטים הכירו את ג'וזף אוניל עד שאובמה שיבח את ספרו "ארץ שפלה". בראיון מיוחד ל-ynet הוא מספר על סבו האירי שניסה לשתף פעולה עם הנאצים. מה תאמר על זה אשתו היהודיה?

רבות דובר על עולמו התרבותי של נשיא ארצות הברית, ברק אובמה. על המסורת ממנה הוא בא, על "אוהל הדוד טום", על טוני מוריסון, על כל העוגנים של התרבות האפרו-אמריקנית שאפשרו את היבחרותו לנשיא. אינספור כתבות פרופיל עסקו במוזיקה לה הוא מקשיב, באוכל שהוא אוכל, עד שמישהו שאל אותו על הספר אותו קרא לאחרונה. תשובתו היתה "ג'וזף אוניל". הצהרה זו שקולה להמלצה של אופרה ווינפרי, ואולי אף עולה עליה. מאותו רגע, החלו המוני אמריקאים לשאול מי הוא אותו אוניל.

מי זה האוניל הזה? (צילום: ליסה אקרמן) 

 

לכל סופר אחר זה היה מחמיא, אבל תגובתו של אוניל לעניין היתה רק "אין תגובה". ובכל זאת, הווידוי של אובמה המריא את אוניל למקומות חדשים, אחד מהם הוא שוק הספרים המקומי שלנו. לאחרונה יצא בידיעות ספרים בשיתוף הוצאת סימנים ספרו "ארץ שפלה", זוכה פרס פן-פוקנר לשנת 2009. הספר היה מועמד לפרס הבוקר ונבחר לספר השנה של 2008 על ידי טובי המבקרים של 17 כתבי עת ספרותיים: ניו יורק טיימס, פבלישרס ויקלי, וילג' וויס ועוד. אוניל עצמו כתב אותו במשך שבע שנים של טיוטות, מחיקות וייסורים. סופר, ממש לפי הספר.

 

במרכז הספר עומד הנס ון דן ברוק, בנקאי הולנדי שחי בניו יורק עם אשתו האנגלייה ובנם הקטן, והוא הולך ומאבד את משפחתו אחרי קריסת מגדלי התאומים, כאילו חשף האירוע הזה סדקים ושתיקות בחיי הנישואים שלו.

 

ג'וזף או'ניל נולד באירלנד ב-1964 וגדל בהולנד. כיום הוא מתגורר עם משפחתו במלון צ'לסי בניו יורק, וזהו ספרו הרביעי. כמו הרבה סופרים, אוניל בכלל לא תכנן להיות כזה, למרות שבטח חלם על כך. אבל את תחילת דרכו הבוגרת עשה בכלל כעורך דין.

 

מתגעגע לפיאה

"האמת היא שאני קצת מתגעגע לבתי משפט", הוא אומר. "לא סבלתי מהמקצוע, ההיפך הוא הנכון. הייתי מגיע לבית משפט עם פיאה מסורתית, וכיום זה מעורר בי המון נוסטלגיה. אני בהחלט חש אסיר תודה על ההזדמנות שניתנה לי להיות עורך דין, ויותר מזה - אני משוכנע שהיה לזה תפקיד משמעותי בהפיכתי לסופר. זה מאוד חיוני לסופר לרכוש איזשהו ידע, איזשהו ארגז כלים שהוא אינו ספרותי, כדי להבין עוד רכיב באופן הבלתי נלאה בו מתקיימת המציאות".

 

אז מה בספר כל כך משך והיפנט את אובמה? אולי היו אלה אותן אג'נדות סוציאל-דמוקרטיות, שרובן במובן מסוים תת קרקעיות, המרחפות בין הדמויות, הסצנות ומה שביניהן. "'ארץ השפלה' עוסק בחלום האמריקני ושברו", הוא מסביר. "נכון, זה נושא שנכתב עליו המון. אני אמנם לא אמריקאי, אבל התחברתי אליו כיוון שאני גר בניו-יורק הרבה זמן והייתי פה בזמן ארועי ה-11 בספטמבר. מובן שזה טלטל אותי כמו את כל העולם. אני בהחלט חושב שאני מביא איתי לכתיבה אג'נדות סוציאל-דמוקרטיות, שאולי הדרך הנכונה לאפיין אותן תהיה לכנות אותן אירופיות".

 

אוניל בחר בדרך ייחודית ואולי אפילו קומית לבטא את החלום האמריקני. "החלום בספר שייך לצ'אק, שהוא מהגר מטרינידד, והחלום הזה הוא להקים מגרש קריקט", הוא מספר. "הנס רק בא לחלוק איתו את החלום באופן חלקי. במציאות, קשה לי להאמין שקריקט שהוא ספורט כה בריטי יתפוס בארצות הברית. ואם מישהו יחשוב להקים כאן מגרש קריקט במציאות, זה בוודאי לא יהיה בניו יורק. היא יקרה מדי לשיגעון הזה".

 

אוניל מכיר היטב את מדינת ישראל, ולא רק בזכות אשתו היהודיה. הוא היה כאן בימי האינתיפאדה הראשונה, אי אז בשנות ה-80. "ירושלים תמיד נראתה בעיני עיר קסומה עם כל הרבעים שלה", הוא נזכר. "זה היה זמן קשה ואלים, והעונג בלהיות בישראל ובטריטוריות הכבושות לא היה קל, גם מבחינה מוסרית".

 

אתה נשוי ליהודיה, לא באת עם קו חשיבה מסוים?

 

"נכון שאני נשוי ליהודיה, אבל למעשה אני בא ממשפחה מחולקת: אימי היא טורקיה ממוצא סורי ונוצרייה, ושמעתי וספגתי הרבה ערבית בילדותי, ואילו אשתי כאמור היא יהודיה אמריקנית. אז אולי באתי עם כמה קווי חשיבה, ובעצם עם ראש די פתוח, ובכל מקרה זה בעיקר גרם לי להרגיש בבית כשהייתי בישראל. למעשה, בכל מקום בעולם אני מרגיש די בבית".

 

משפחה שכזאת

האישה היהודיה והאם הנוצריה הן לא סוף סיפורו המשפחתי המעניין של אוניל. סבו מצד אביו היה איש המחתרת האירית (IRA), והיה חלק מפלג בארגון שניסה לשתף פעולה עם השלטון הנאצי, הכל בשם אויב אחד משותף - האימפריה הבריטית. זהו סיפור שלא ממש נהוג לדון בו בהיסטוריה האירית, אבל אוניל חקר ודש בזה עד כמה שיכול היה.

 

"סבי היה ב-IRA, וכמה מהמנהיגים שלהם ניסו לשתף פעולה עם הנאצים מסיבות טקטיות", הוא אומר. "ציונים עשו ניסיונות דומים כדי להילחם בבריטים. להערכתי ולבדיקתי לא היו יותר מדי כאלה, והם עשו זאת רק בשם הלאומיות האירית, לא שום דבר אחר.

 

"הם לא ממש ידעו על כל מה שקורה בגרמניה ובפולין עם היהודים, זו היתה תקופה אחרת, בלי תקשורת, וגם הנאצים ידעו לעבוד יפה מאוד על מי שרצו, לפחות לתקופה מסוימת. למרות זאת, זה עדיין חלק מאוד מעורפל בהיסטוריה האירית. זה בהחלט לא משהו שהאירים מתגאים בו, אם כי לא בטוח שיש להם במה להתבייש".

 

אתה אירי שגר בניו יורק, עם סבתא נוצריה ואשה יהודיה. אולי אתה בעצם ישות קוסמופוליטית אחת גדולה.

 

"אפשר לומר זאת, בהחלט. הייתי ילד אירי שלמד בבית ספר בריטי בינלאומי בהולנד, וזה היה לי הגיוני

ללמוד בקולג' בבריטניה ולנסות לעבוד בלונדון, במיוחד כי רציתי להיות עורך דין, וזה למרות שאני אירי. לונדון היא עיר קוסמופוליטית, הרבה אירים וטורקים גרים בה. אם להתייחס להקשר של סבי ולאנטי-בריטיות, אישית מעולם לא חשתי יותר מדי אנטי-בריטי, למרות ההיסטוריה המשפחתית שלי. למזלי הוריי עשו כל מה שיכלו במטרה לחסוך מילדיהם דעות קדומות. בזה וגם בדברים אחרים".

 

שבע שנים לקח לך לכתוב את "ארץ השפלה". מה עכשיו, עוד שבע שנים עד לספר הבא?

 

"אני מאוד מקווה שלא, אבל אי אפשר לדעת. תהליך הכתיבה של ארץ השפלה היה די מטורף. הוא הביא אותי למקומות נפשיים לא קלים, אם כי במבט לאחור חלקם די מצחיקים. היו לי כל מיני שיטות שאני מעדיף לא לחשוף, אבל בכל מקרה - אני לא פוסל שום דבר. גם להבא אשתמש בכל שיטה שתעזור, גם אם זה זה אומר למחוק מה שכתבתי במשך חמש שנים ולכתוב מהר הכל מחדש".