לאחר האירוע הקשה, שבו ירה חבר הקיבוץ יוסי שנייברג במנהל הקהילה, פצע אותו באורח קשה והתאבד, השקט במקום הפסטורלי מתעתע. אנשים טרוטי עיניים חולפים, לא מוציאים מילה. הכותרות זעקו: "הפרטה, ניסיון רצח והתאבדות". לכולם יש דעה נחרצת בנושא, רק בודדים מוכנים לחלוק אותה עם זרים.
"כותבים שבגלל ההפרטה הוא עשה מה שעשה, מאשימים את ההפרטה בהתאבדות. מי שמכם לקבוע כל כך מהר שזו הסיבה?" שואלים חברים בהנהלת הקיבוץ. "אולי ההפרטה היא רק חלק ממערכת לחצים שמופעלת על אדם. מישהו יודע באמת מה גורם לבנאדם לקום ולעשות מעשה כזה טראגי"?

עדות אילמת (צילום: עידו ארז)
אבל יש גם רבים שמסכימים עם הכותרות. גם אם ההפרטה היא רק חלק ממערכת הלחצים, הם אומרים, ברור שהיא ממלאת תפקיד משמעותי. הקיבוץ עבר שינויים דרמטיים, ויש מי שמתקשה להסתגל לשינויים מרחיקי הלכת הללו, בייחוד המבוגרים. כך מוצא עצמו אדם שעבד כל חייו, בסיטואציה בה הוא מרגיש כי איננו חיוני עוד, ולא מעריכים אותו.
קיבוץ רמת הכובש הוקם בשנת 1932 על ידי חברי "החלוץ הצעיר". שטחו משתרע על כ-4,500 דונם, ומתגוררים בו כ-670 איש. הוא נחשב לקיבוץ אמיד, שמקורות פרנסתו העיקריים הם מפעל הגומי "דורם" ו"גן הפקאן" לאירועים. לפני מספר שנים זכה הקיבוץ להצלחה גדולה, כשמיזם אינטרנטי של חבר הקיבוץ, בהשקעה של האגודה השיתופית החקלאית, הפך להצלחה גדולה - אתר השוואת המחירים "זאפ", שנמכר לימים לדפי זהב וזיכה כל חבר בקיבוץ בכמה אלפי שקלים.
אלא שלמרות ההצלחות הכלכליות, גם ברמת הכובש נדרשו צעדי התייעלות. השיטה הישנה לא עבדה עוד, והשינוי היה נחוץ כדי להמשיך ולהתקיים. לפני כשלוש שנים, בעקבות הצבעה ברוב גדול של החברים, החל הקיבוץ בהליך הפרטה, בדומה לרוב הקיבוצים בארץ: ענפי המשק העיקריים נותרו על כנם, אך חל מעבר ממשק שיתופי לעבודה שכירה, כשכל עובד מקבל תשלום לפי היקף העבודה. בנוסף, בשל הדגש על ההתייעלות - ההעסקה צומצמה לצרכים הכלכליים של המפעלים בלבד, ללא התחשבות בצורכי התעסוקה של התושבים. בין היתר, אף החלו בקיבוץ להעסיק עובדים חיצוניים.
על לוח בחדרו של אורי כהן, גזבר הקיבוץ, משורטטת טבלת הפנסיה לה זכאי כל תושב במקום. גם שנייברג זכה לקבל פנסיה שכזו, אומר כהן. "בכל חודש נכנסה לו פנסיה מבלי שהיה צריך לעשות דבר. בהרבה מאד מקומות זה לא ככה. ההפרטה בקיבוץ נעשית תוך דאגה גדולה לכל הפרטים - החל מפנסיה, כולל צוות רווחה וקרן שהוקמה לעזרה הדדית. איש לא פוטר במסגרת התהליך. עשינו הכול כדי שיהיו כמה שפחות נפגעים".
"ברור שלאנשים מסוימים השינויים קשים מאשר לאחרים, אנחנו לא מתעלמים מכך", אומר שרון רוטצקי, המנהל הכלכלי בקיבוץ. "אבל אי אפשר להתעלם מזה שאנחנו במשבר, וכמו כל פירמה, גם אנחנו שואפים להתייעל".
אשר לשנייברג, הוא מסביר, שעות לפני הרצח היה אמור להתקיים דיון בתוצאות הענף שהיה תחת ניהולו - דיון המתקיים אחת לרבעון, על תוצאות, ועל עמידה בתקציב וביעדים.
"סביר להניח שככל שאדם מבוגר יותר, ההסתגלות לשינויים קשה יותר", הוא אומר אורי, "אבל ניסינו לרפד את השינוי ככל שניתן במערכות תומכות. בניגוד למקומות אחרים, ביצענו 'הפרטה רכה' ועשינו הכול כדי להקל על האנשים את השינוי. את התנאים שמקבלים פה החברים, לא מקבלים במקומות אחרים".
אז מה גרם לאותו התקף זעם מתפרץ, שהביא את שנייברג, אבא וסבא לנכדים, לעשות מעשה כה קיצוני? השאלה הזו תישאר כנראה פתוחה. האם העובדה שהאיש שכל חייו עבד למחייתו בכבוד, הפך לפתע לעובד שחיוניותו המקצועית מוטלת בספק, שתמחור משרתו נפגעה, הביאה לכך שאיבד שליטה?
בבית העלמין בפרדס הסמוך התקבצו אתמול מאות מתושבי הקיבוץ סביב קברו. שיר בלדינו התנגן ברקע, וחלק מהנוכחים הזילו דמעה. בשורות האחוריות, התקבצו חברים ושוחחו בדיסקרטיות. "יש רגעים בחיים, שאדם כבול לשאלה 'למה?' ולא יודע תשובה", אמר מנהל טקס ההלוויה.
"גם בחלומות הגרועים לא חשבנו שניפרד ממך ככה", הספידה בתו של שנייברג. "בדרך הטרגית שהלכת יש קורבנות, אבל אין אשמים", אמרה ולא הוסיפה עוד על נסיבות האירוע. ספק אם כולם מסכימים לדעתה.