רנו אקספרס

נגן הבס רנו גרסיה פונס וחבריו לטריו ארקולוז סיפקו כהרגלם מופע מרשים ומקצועי, אבל רק כשעלו לחלקו השני של המופע והתמסרו לקהל באופן טוטאלי נחשפו יכולותיהם האמיתיות

נראה שמשהו התרחש בחדר המוזיקאים באולם שרובר, במהלך הפסקה בת 20 דקות, אמש (א') בתיאטרון ירושלים. לחלקו השני של המופע שלהם, עלו חברי טריו ארקולוז בהנהגת נגן הבס רנו גרסיה פונס כאילו נורו מלוע של תותח: נמרצים, בטוחים, נחושים ומחויבים הרבה יותר למוזיקה הנהדרת שלהם. באותה הפסקה ניסיתי להבין מה היה מקור האכזבה מחציו הראשון של המופע. המוזיקה היתה יפה, הנגנים מעולים, האווירה באולם נפלאה, מה עוד אפשר לבקש?  

טריו ארקולוז. חזרו לבמה כמו מלוע של תותח (צילומים: דודי ועקנין)

 

ואז הגיע חלקו השני של המופע ופתאום היה ברור כשמש, כי החלק הראשון אכן היה מאכזב. יופי חיצוני הוא זמני כידוע, אינו מחזיק לאורך זמן ולא יכול בשום מקרה להיות בסיס למערכת יחסים טובה. אז המוזיקאים החליטו ללכת עד הסוף, להתמסר לקהל, ולתת את כל מה שיש להם.

 

זה התבטא במוזיקה שניגנו כמובן, אבל גם בסממנים חיצוניים: רנו גרסיה פונס הנהדר נשען לפתע על הקונטרבס שלו בצורה מחוייבת יותר ועוד מעט כמעט, שניהם גוף אחד. אגלי זיעה רעננים בצבצו לפתע על מצחו של פסקל רונאלדו, שהיכה פתאום בכלי ההקשה שלו בחדווה עד אין קץ, וגם קיקו רויז, נגן הגיטרה הצרפתי המצויין, החל למחוא כפיים לחבריו תוך כדי נגינה, ולא רק בתירוץ שמדובר במוזיקת פלמנקו, המחייבת את מקצב הפאלמאס המפורסם.

שילוב אקלקטי אינסופי של סגנונות ומקצבים

 

אולם שרובר בתיאטרון ירושלים שינה את פניו, וכסאותיו האדומים נותרו מיותמים כשבמת העץ המהוהה של האולם הפכה למועדון ג'אז מלא עד אפס מקום. כפי שהובטח מראש, רובם של הקטעים בהופעה היו מתוך אלבומם המשובח של הטריו, "ארקולוז" (קשת של אור בצרפתית) שיצא לפני כשלוש שנים והוקלט בהופעה חיה בגרמניה.

 

צלילי מיתר מחודשים

המוזיקה של גרסיה פונס היא שילוב אינסופי ואקלקטי של מוזיקה כמעט מכל העולם, כמעט בכל המקצבים, עם דגש על פלמנקו ומזרח תיכון חדש. הקטע הראשון שניגן גרסיה פונס היה קטע פרסי בשם אקאצ'אן, בו ניגן בקונטרבס כאשר הוא חובט בעזרת הקשת שלו במיתרים, במה שנשמע לחלוטין באופן מפתיע כמו עוּד.

גרסיה פונס. הצליח לחדש ולהפתיע

 

אחרי מרתון הקונטרבס שנערך מעט קודם לכן במרחק ארבעה מיתרים בלבד מתיאטרון ירושלים, קשה היה לגרסיה פונס להפתיע, אבל הוא בהחלט חידש. הקהל ישב מרותק ונפעם, כאשר הקונטרבס בעל חמשת המיתרים של גרסיה פונס נשמע כמו כינור, ויולה ואפילו צ'לו.

 

בהרכב מצומצם כמו טריו, גרסיה פונס מחוייב לנגן סולואים ארוכים ומדהים עד כמה מהפנט ומאתגר זה יכול להיות. הבעיה היחידה היתה, כאמור, שבחלק הראשון של המופע זה נראה ונשמע כאילו עקבו גרסיה פונס וחבריו במדוייק אחרי דף הוראות בלתי נראה ולא נתנו דרור ליצירתיות שלהם.

קיקו רויז. מחא כפיים, לא רק בגלל הקצב

 

הקהל הקבוע של פסטיבל ישראל, מנומס כהרגלו ורוצה להנות בכל מחיר, מחא כף לא נלהבת בחלק הראשון, ומתפעמת בחלק השני, שדירבנה את הנגנים להמשיך ולהשקיע במערכת היחסים הזו. זו בדיוק הדינמיקה של מועדון ג'אז קלאסי, כאשר הקהל קרוב כל כך לנגנים ומתקיימת הזנה הדדית אינטנסיבית של אנרגיה, כפי שהתקיימה אמש. אנרגיה בלתי מתכלה, ממוחזרת, שהסתכמה בשעה של מוזיקה לאחר ההפסקה (במקום 40 הדקות שתוכננו).

 

הקטע המקסים בן 14 הדקות בסיום שנקרא "Anda Loco" נתן את את האות לשני הדרנים יפהפיים, משום שהקהל פשוט סירב להיפרד וגרסיה פונס הצדיק אותם לחלוטין. ההדרן הראשון היה ואלס מדיטטיבי שהוקדש לתחנת הרכבת של מרסיי, סנט צ'רלס, והקטע השני אותו ניגן גרסיה פונס לבדו, היה קטע ריקוד קלטי-אקלקטי בניחוח אירי.

 

והמלצה לסיום: הערב במועדון הג'ז בפסטיבל ישראל יופיע נגן החצוצרה האיטלקי המצויין פאולו פרסו עם רביעיית השטן שלו. כדאי לשים לב הערב במיוחד לנגן הגיטרה הנהדר בוב פרה (Ferra).