היא הייתה בת ארבע בסך הכל, והמכונה הגדולה והיפה הזאת שהמבוגרים הולכים עליה לשום מקום שבתה את דמיונה. היא החליטה לחקור. אולי אמרו לה קודם שאסור, אולי לא: מכל מקום, היא הייתה לבד בחדר עם המכונה, וכשאין מבוגר בסביבה, "אסור, או "מסוכן" נשמע כמו איום רחוק נורא וכמעט חסר משמעות לעומת ההתלהבות שבגילוי חדש.
מתישהו נכרך סביב צווארה כבל שמחובר למכונה הגדולה והיפה. היא לא ידעה להיחלץ ממנו. אמא שלה - אולי מפני ששמעה שקט מן החדר הסמוך, ושקט הוא תמיד עניין חשוד כשהם קטנים מאוד - גילתה אותה חסרת הכרה ופיה מלא דם. היא התקשרה למוקד החירום. אמרו לה לעשות הנשמה. זה היה מאוחר מדי.
ככה, בשבוע האחרון, מתה אקסודוס, בתו בת הארבע של מייק טייסון. כך מתים, נפצעים, נחבלים יותר מדי ילדים בכל יום, בכל שעה, ביותר מדי בתים שיש בהם יותר מדי סכנות סמויות וגלויות לקטנים.
בגלל הפרופיל התקשורתי הגבוה של המוות הזה, ערוץ טלוויזיה אמריקאי אחד טרח והביא אל האולפן שוטר חכם וטוב לב, שהסביר לא רק מה צריך לעשות כדי שילדים יהיו בטוחים יותר בסביבתם הביתית, אלא בעיקר איך: רדו על ארבע, אמר להורים. התבוננו בעולם מנקודת מבטם שלהם ותתחילו לזהות את הסכנות.
את המובן מאליו תוכלו למצוא באתר של "בטרם," ארגון המוקדש לבטיחותם של ילדים באשר הם. ויש שם שלל עצות טובות מה לעשות עם שקעים חשמליים (לכסות) וחומרי ניקוי רעילים (לאחסן גבוה ורצוי נעול) ומעקות (להגביה) ומוצרי ילדים (לבדוק תו תקן.( אבל אין שם הוראות להרחקת מכונות יפות וגדולות מחייו של הילד המשוטט, הסקרן, המועד לפורענות.
ולכן צריך לרדת על ארבע ולהתחיל לזחול בבית, ולחשוב שהזוחל איננו המבוגר האחראי אלא יצור שסקרנותו גוברת תמיד על תבונתו, והאימפולסיביות שלו איננה ניתנת לחיזוי. בבגרותו אולי יהיה מדען חלל בדיוק בגלל התכונה הזאת, אולי עוד יגלה ארצות או תרופה למחלה או את סוד מעיין הנעורים, אבל בינתיים, כשגובהו הרבה פחות ממטר וכושרו הפיזי מתיש כל ספורטאי צמרת ויכולת ההגנה שלו על עצמו פחותה משל גור חתולים, הוריו פשוט חייבים לזחול.
בזחילה הראשונה שלי מצאתי יותר מדי כבלים של מחשב שפורענותם נעלמה מעיניי כבוגרת. ראיתי שמתחת למיטה התמימה ממתינה מלכודת, כי מי שיזחל לשם יתקשה לצאת ללא חבלה. הבטתי קצת למעלה, ופסל ברונזה יפהפה שעמד בדיוק בזווית שאהבתי כל כך סולק למחסן ושם הוא עדיין מחכה לרגע שבו הסקרנות והזהירות מתאזנים, איכשהו.
מנקודת מבטה החדשה והמעניינת של הזוחלת למרחקים ארוכים חשבתי שפעם היה יותר קל. ילדים חיו בעולמם שלהם, והתנהלו בעיקר בחדרי ילדים ותחת השגחה. הסלון לא היה מחסן צעצועים וכל חפץ בעולם הבוגר פשוט היה אסור באיסור חמור בנגיעה, כמו שדיקלמה לי אמא שלי, ובגרמנית זה מתחרז טוב יותר, בתחושה קשה של סכנה מיידית: מזלג, סכין, מספריים וחשמל / לא לילדים בכלל."
לשמחתם של ילדי העידן הנוכחי, כבר מותר להם לנגוע בכל דבר כמעט כדי לפתח עוד את סקרנותם ואת המוטוריקה שלהם, כדי שלא יגדלו תחת איום מתמיד: לפתיחות הזאת יש מחיר, והוא מטיל על ההורים חובה מוגברת של אחריות לבטיחות, כי לך תסביר לבן שלוש למה מוחאים לו כפיים כשהוא מזפזף בשלט ולמה נוזפים בו קשות כשהוא בודק אם החוט של הטלוויזיה יוצא מהקיר או שאפשר לנשוך אותו ככה, כשהוא מחובר לקיר.
כשיצאתי לזחול גם בחצר, קיוויתי שאף שכן לא ייצא ויראה אותי במצבי המביך, וגם הבנתי שלא אוכל להגן עליהם מפני כל תלאובות הטבע. פעם נאלצנו להרוג נחש. פעם טסנו לחדר מיון בגלל אלרגיה לתוואי התהלוכה, תולעת שעירה, יימח שמה, שמפריחה שלפוחיות כואבות נורא על עורם של ילדים. היו גם היתקלויות עם דבורים וצרעות, עם עקרב לא ארסי ועם צב חמוד אבל זועם: ידעתם שצבים נושכים? גם בזחילה אי אפשר לגלות את זה. ילדיי, לצערי, כבר יודעים.
לעולם לא נצליח לשמור עליהם מפני העולם כולו, על אלפי האסונות האמיתיים והמדומים שהוא יכול להמיט על ראשיהם ברגע. אבן קלע? סכין? צפורניים? אפילו רשימת האסונות של המשורר שביקש, "שמרי נפשך," מוגבלת מאוד ביחס למה שמציעה להם מציאות חייהם בגובה מטר.
וכדי שכל אלה לא ינחתו על ראשיהם כאיום מתמיד, כהתרעה מפני קטסטרופה בדיוק באמצע המשחק או כשאמא פתאום נבהלת ומממשת את זכות הזעקה, צריך מדי פעם לזחול בבית. גם כשהם עצמם כבר לא זוחלים, כי אולי יתחשק להם פתאום, בדיוק ברגע שבו אמא שלהם נמצאת בחדר הסמוך. לפעמים החדר הזה רחוק מכדי להבטיח שישובו בשלום ממסעות החקר שלהם אל העולם הגדול, אל המכונה הגדולה, היפה והמסוכנת.