הטלפון צלצל. היא תפסה אותי בזמן לא נוח, בין שיעור אחד לשני, החזקתי מלא דברים בידיים ולא היה לי בדיוק זמן לזה. אבל היא תמיד מתקשרת בזמן לא נוח, יש לה חוש לזה. על הקו היתה רונית. שוב. ידעתי על מה היא רוצה לדבר - עתיד הקשר בינינו. דווקא עכשיו, לעזאזל.
"...אתה לא יכול להתחייב? כולם עושים את זה", אמרה רונית.
זה נכון, כל מי שאני מכיר נמצא בקשר מחייב, רק אני בקטע של להיות לבד, רווק נצחי. אני דפוק כנראה.
"אז למה לא להתחייב?”, היא מקשה. אני יודע את התשובה - לא בא לי להתחייב, אני צריך להרגיש חופשי, שאם בא לי אני קם והולך, זה הכיף שלי, ככה אני מרגיש חופשי. חוץ מזה, אם פתאום מישהי מציעה משהו יותר טוב?
"אנחנו כבר שבע שנים ביחד, אתה לא מרוצה? לא הייתי טובה מספיק?”, היא המשיכה.
ממש לא נעים, התחלתי להרגיש כמו מניאק שחושב רק על עצמו. אולי בכלל הולכתי אותה שולל, היא באמת היתה בסדר.
"רונית", אמרתי בעדינות, מנסה לשחרר את הפצצה ברגישות שבוודאי לא תתקבל יפה, “אולי נישאר ככה בקשר לא מחייב?".
אני מדמיין שאני שומע את הדמעות מהצד השני, אבל היא לא בוכה, היא הופכת ליותר אסרטיבית ומאיימת. "אז אתה תקבל פחות מאשר היית מקבל אם היית מתחייב, זה שיקול שלך".
"פחות?", אני שואל את עצמי, כן, אני יודע מה זה אומר, יש לה אנשים אחרים, הם יקבלו את מה שהיא מציעה. הם ישמחו להיות במקומי. חוץ מזה זה אומר שאני ארגיש דפוק כל הזמן, אני אשמע שחברים נהנים מקשר מחייב עם כל היתרונות, ואני – סתם נווד ברוח.
"תראי, להתחייב על העתיד זה לא אני. מי יודע מה יקרה עוד שלוש שנים, שנה וחצי? אולי מישהי אחרת תציע משהו אחר, יותר טוב", אמרתי, בלי להתבלבל, אכזרי וקר. אבל הבחורה הזאת זה משהו אחר, היא לא מוותרת.
חשבתי שגמרתי אותה, על זה היא לא תסלח. אמרתי את זה בקול רם. אבל שוב פעם הנחישות הזאת שלה, היא לא התבלבלה, היא יודעת שאני חושב על אחרות. "אני מכירה אותן", אמרה בביטחון, "אתה יודע שהן גרועות ממני, כולם יודעים את זה, אני לא רוצה ללכלך עליהן אבל זו האמת. יהיה לך רע איתן, לא כמו שיהיה איתי".
הרגשתי ממש לא נוח. בחורה צעירה, ככה משפילה את עצמה, מוכרת את עצמה בלי היסוס, כאילו היתה מוצר. היא רוצה אותי ותעשה הכל כדי להשיג אותי. התביישתי שגרמתי לה לדבר ככה, אז התחלתי להישבר. זה נשמע מפתה – לא צריך לחפש יותר, רגוע, בלי לבדוק אופציות אחרות, נהנה מהיתרונות שבקשר ארוך טווח, מהיחס המועדף, המחיר הנמוך לעומת המחיר הגבוה של הרווקות. אולי...
ואז נזכרתי שאני יכול לחשוב על זה. הנה זו דרך – לא להחליט עכשיו. מצוין.
"תני לי לחשוב על זה", אמרתי, "יש לי את הטלפון שלך, אני אתקשר".
"לא, אני אחזור אליך", הודיעה לי. “אצלנו בחברה השירות הוא מעל לכל. יום טוב", אמרה ומיהרה לשכנע מישהו אחר.
בסוף השיחה היה לי ברור יותר מאי פעם - הבעיה היא אצלי, אני צריך להודות בכך. כל כך הרבה תאגידים נהדרים ואני משחק אותה קשה להשגה. די כבר עם זה! צריך לחשוב על קשר רציני, מחייב, אני לא ילד קטן, אי אפשר לשנות את החברה, ככה מקובל. צריך להתחייב.
האימייל של רועי