צחוק מהתרומה

לילדי וראייטי מגיע הרבה יותר מהמשדר "צחוק מעבודה - וראייטי". סמדר שילוני מוכנה לתרום כמה שצריך רק כדי שמשדרים כאלו כבר יעברו מן העולם

שישה מיליון שקל ומשהו. זה, מסתבר, השווי הכספי של החשיפה שקיבל בימים האחרונים דודו טופז. באופן מוזר שישה מיליון שקל ומשהו זה גם הסכום שהצליחו לגייס אמש (ד') כל הנוגעים בדבר בתוכנית "צחוק מעבודה – וראייטי", ואלוהים יודע שהיו כל כך הרבה נוגעים בדבר, שהדבר כבר סובל ממחלה נגיפית חמורה. בבסיס של שני המקרים עומד האבסורד השיווקי מספר אחת: חשיפה, חיובית או שלילית, שווה כסף.

בר רפאלי ואורי גוטליב. כל כך הרבה נוגעים בדבר (צילומים: ערוץ 2)

 

כנראה שזה מה שחשבו גם האנשים שהביאו לכם ערב מרושת בתוכן שיווקי במקרה הטוב, וקומדיה מדכאת במקרה הפחות טוב, אבל מה – מצווה. שעתיים וחצי שנגזלו מהפריים טיים שלכם הולאמו לטובת מטרה קדושה: שנור. מחברות מסחריות, חברות ממשלתיות או סתם ציבור עייף ורמוס גזירות כלכליות, שהדליק את הטלוויזיה שלו בערב עם תפילה קטנה בלב: הלוואי ויהיה בידור.

 

הדילמה היא כמובן קשה; מצד אחד גיוס כספים לילדי וראייטי - מקסימים אחד אחד, בלי צחוק - צריך להיות כלבה חסרת מצפון כדי להתרעם על משהו שיהפוך את החיים שלהם ליותר נעימים. מצד שני, האם זה לא בדיוק התירוץ ש"רשת" סיפקו לעצמם, כשהחליטו להסתפק בשידור ארוך ומשעמם למטרה חשובה כל כך, סגרו את הישיבה ויצאו לאחר צהריים חופשי בים?

 

אם המטרה כה מקדשת, לא יכולתם להשקיע עוד קצת (או עוד המון, במקרה הזה) ולוודא שהתוכן המשודר ישאיר את האנשים מול המסך בטוב? מה גם שטלוויזיה היא עניין פרטי, שאנשים עושים בחשכת הסלון שלהם, לבד, לפעמים עם עוד שניים-שלושה אנשים גג. בהנחה שמצפון לא באמת מתפתח בתנאים כאלה, מאיפה לכם הביטחון שאנשים ישארו מולכם, ולא יעשו מעשה קיצוני כמו להעביר ערוץ, או, רחמנא ליצלן, לכבות את הטלוויזיה בצער?

 

פאנצ'ים רמה ז'

תקראו לי צינית, מרירה, עוכרת ישראל, אבל אני מאמינה בלב שלם שהגיע הזמן ששידורים בסגנון הזה יעברו מן העולם. אין לי כוח עוד לקומדיאנטים שמגלחים עלי פאנצ'ים רמה ז', לבר רפאלי שאומרת ששלום אסייג דומה לקוף או לאקי אבני שעושה סטנדאפ.

לא יכולתם להשקיע עוד קצת?

 

אין לי כוח, ממש באותה מידה, למנחות ערוץ הילדים שמנדבות מבטים עגמומיים ומלאי חמלה או סחבקיות סינטתית על פי הזמנה, ומנשקות את ילדי וראייטי (המקסימים! המקסימים!), שזורחים מאושר על שזכו להתחכך בעוד סלב. אין לי כוח.

 

אני בטוחה שזה היה מקסים, אני בטוחה שהיינו צריכים להיות שם כדי להרגיש שזה היה מקסים, אני לא בטוחה שכל הג'אז הזה מחזיק שעתיים וחצי בפריים. למעשה אני מוכנה להישבע שלא. טלוויזיונית, חברים, וזה הפרמטר היחיד שצריך למדוד -  זה לא עובד.

 

גבב שהוא לא בר צפייה

הטקס נפלא, אז תצלמו אותו בוידאו ותעלו לפייסבוק. כצופה קצתי בשידורים שמשתוקקים לסחוט ממני את

ליטרת החמלה ובדרך גם את ליטרת השקל שלי, אבל מצליחים רק להביך אותי. זה לא מעודד אותי לתרום. אתרום אם מישהו יבטיח לי שזאת הדרך לגרום לזה להיפסק. לילדי וראייטי מגיע יותר, וזה מחובתה של הזכיינית האחראית לוודא שהם יקבלו יותר. ממנה, לא ממכם. כי טכנית, הגבב הזה הוא פשוט לא בר צפייה.

 

הייתם פעם במפעל נקניקיות? לוקחים שם את כל החלקים שנשארו מייצור המוצרים האחרים, דוחפים את זה לקונדום ומשווקים את זה באריזה נוצצת. זה פחות או יותר מה שקרה ל"צחוק מעבודה" אתמול, והכל בהתנדבות. שלהם, של החברות שקיבלו חשיפה, של הסלבז טובי הלב ושלכם, צופים יקרים. איך אומרים בצה"ל? בתיאבון.