נפגשנו בידיעה שזהו, היא טסה ולא נתראה יותר

רציתי להגיד לה, "אני עוזב הכל ובא". רציתי לנסוע לשדה התעופה ולצעוק לה כמה היא תחסר לי. רציתי להגיד לה שהזמן הקצר שלנו ביחד היה מדהים והלוואי והיה נמשך. ואז היא עזבה. עזבה לחיים הנטועים שלה. נערת L.A שלי

לעיתים רחוקות אתה נתקל בחווייה שלא ציפית לה, לא חשבת שתקרה לך. ואז, כשזה קורה, הראש עובד שעות נוספות כדי להבין מאיפה ואיך זה קרה, אבל בעיקר, מה עכשיו?

 

חיי היומיום שלנו רצופים בתכנון מדוקדק לפרטים, עבודה, משפחה, חברים, הכל נע בסדר שלו, לכאורה לפי התוכנית שלך או ככה בעצם אתה חושב. כך גם אצלי. הכל זרם כמו שצריך. ב-31 שנותיי חוויתי מערכות יחסים ארוכות וגם קצרות, אבל "האחת", כמו שמכנים מאמרים מתקתקים בערוץ יחסים, עדיין לא הגיעה. וזה בסדר גמור - "כול כלב ביג'י יומו". לא חשבתי שזו דווקא תהיה יפהפיה אחת ממקום רחוק שתעשה לי את זה.

 

פגשתי אותה באחד המועדונים בתל אביב, באחת הפעמים הנדירות שיצאתי בזמן האחרון (בינינו, למי יש כוח לזה). ידידה קרציה שיכנעה אותי לבוא "לנשום קצת אוויר", כך היא כינתה את זה, אז זרמתי, למה לא.

 

כעבור זמן מה בתוך המועדון, כשעשרות ראשים מקפצים מולי, החלטתי לצאת למרפסת לעשן סיגריה. בעודי מצית את הסיגריה אני שומע קול מקסים באנגלית מבקש ממני סיגריה.

 

"קוראים לי נטלי, מי אתה?", שואלת המדהימה הזו, אני עונה, ומשם הכל זורם. אני מתפלל שאולי היא ממש עכשיו עשתה עלייה, או אולי ממש עכשיו איחרה לטיסה שלה ושוקלת את צעדיה בארץ, אבל לא, היא דווקא "ממש" מלוס אנג'לס, "לא רחוק"...

 

המציאות מכתיבה חוקים משלה

למרות שבתוך תוכי ידעתי שלדברים כאלה אין הרבה סיכוי, פשוט לא יכולתי לוותר על רגע אחד איתה, כאילו אמרה שהיא מראשון לציון. כל הערב היינו בלתי נפרדים, רוקדים כשכולם עומדים, נוגעים כשכולם מתרחקים, וכן, לפעמים מחליפים מילים כדי להבין שאני והיא עכשיו, זה קורה וזה אמיתי. שיער חום, עיני דבש וחיוך של מיליון דולר השאירו אותי עם הפה פעור, שנסגר לפעמים כשהמילה L.A עלתה לאוויר.

 

קצת פחות מ-48 שעות בילינו ביחד. למחרת נפגשנו בידיעה שזהו, היא טסה הביתה, למקום שהוא רחוק 15 שעות טיסה מהחלום שאני נמצא בו. חלום, כן חלום, כי לצערי המציאות מכתיבה חוקים משלה.

 

ישבנו בפאב שקט בטיילת, דיברנו המון על משפחה, על החיים, כמו בכל דייט רגיל, רק שבמקרה הזה הדייט שלי נוסעת למחרת, ואין למי להתקשר בימים הבאים.

 

קשה לי להצביע על נקודה שבה השפתיים שלנו נפרדו לקראת הסוף, כאילו כל נשיקה שלה וכל מגע שלה הצמידו אותי יותר אליה, רק אולי להזכיר לי שהפרידה תהיה כל כך קשה אחר כך.

  

"אבא שלך רוצה רק חתן יהודי? הנה אני"

שנינו אנשים נטועים, גם אני וגם נטלי. היא כל הזמן הצהירה בפניי כמה היא אוהבת את החיים שלה בלוס אנג'לס, ואני, כן, אני משוגע על המדינה שלי ולא הייתי מחליף אותה בעבור שום דבר. האומנם?

 

רציתי להגיד לה, "אני עוזב הכל ובא", רציתי להגיד לה, "אבא שלך רוצה רק חתן יהודי? הנה אני".

 

אז רציתי.

 

רציתי לנסוע לשדה התעופה כמו אחד שחי בסרט, לצעוק לה כמה היא תחסר לי ולהביא לה פרחים.

 

אז רציתי.

 

רציתי להגיד לה שהזמן הקצר שלנו ביחד היה מדהים והלוואי שהיה נמשך, ואת זה דווקא אמרתי. ואז היא עזבה, לחיים הנטועים שלה.

 

לפני שנפרדנו אמרה לי: "אני מנשקת אותך עכשיו בעצב ובידיעה שאני ואתה כנראה לא נתראה שוב לעולם".

 

צרם לי לשמוע, אבל ידעתי שהיא ככל הנראה צודקת. בחורה ריאלית, בדיוק כמוני. כן, כבר קרו מקרים שחלומות כאלה הפכו למציאות, אבל במקרה שלנו, שלי ושל נטלי, נראה שהמציאות יותר חזקה מהחלום.

 

אז נשארנו, אני וזרם החיים שלי, והיא, היא חזרה לשלה.

 

מאז אני לא מפסיק לחשוב עליה, על הטעם המתוק שהשאירה לי ועל חלום קטן שהעניקה לי. אבל בעיקר אני מתגעגע אליה, לנערת L.A שלי.