כוכב נופל

מה שראינו אתמול ב"כוכב נולד" היה מייאש כמו האנגלית של צביקה הדר ובעיקר מיותר לגמרי. בשעתיים ראינו יותר פרומואים מאנשים שיודעים לשיר

במילה אחת: מיותר, בשתיים – מיותר לגמרי, כי מי חוץ מהדודות של המועמדים יכול לשרוד שעתיים של חוצה-אמריקה עם מרגול, אוחובסקי והדר, שבסופן רק שניים מקבלים כרטיס טיסה? הלא בכמעט-שעתיים האלה ראינו יותר פרומואים ל"מסודרים" וטמבלים ב"מונית הכסף" מאנשים שיודעים לשיר.

 

איכשהו, מרוב שעמום, נדמה היה שגם השניים שקיבלו כובע הם (ונאמר זאת בעדינות) לא בדיוק להיטים בהתהוות, אלא תוצאה של ייאוש ממה שאירע למערכת כוכב נולד כשנהייתה מסע עולמי.

כשכוכב נולד נהייתה מסע עולמי

 

מצד שני, רק יצאו מאולם האודישנים הרווי באמירות גורליות ובהלמות הלב של המועמדים, ונהיו שלישיית פרובינציאלים קטנים שמריירים בחוסר חן על נפלאות התפוח הגדול, או סוג של  אנתרופולוגים בפרוטה ובכלל - מנסים לעשות מין טיול מאורגן למתחילים, סוג משדר שאפשר היה להפיק בגאווה לערוץ השני בראשית הניינטיז. אבל הניינטיז חלפו.

 

ניו יורק, ממפיס, נשוויל, אל איי: מינון האנגלית העילגת של צביקה הדר עלה פלאים ככל ששעות הנהיגה שלו בכבישים התרבו, מספרם של המועמדים הרציניים הלך ופחת מתחנה לתחנה, והמכונה המשומנת והיעילה של "כוכב נולד" נתקלה בחוסר האפשרות לערוך אודישנים בקניון מלא גזלנים ישראלים על עגלותיהם.

 

אז יאללה, תכנית ב', כולם יוצאים בשיירת מכוניות לביתו של אחד ממהגרי העבודה החדשים, ואפילו הפיאסקו הזה הופך לעילה לחיבוק הכל-ישראלי החם ולהתפעמות עצמית מביכה של כולם. אנחנו חבר'ה, זה ידוע, אנחנו חבר'ה לפני כל דבר אחר, אפילו לפני מחויבותנו לתוכן ולסבלנות הפוקעת של הצופים.

 

תסמונת ההל, קוים לדמותה

בקיצור, היה מאוד מביך, ועם המבוכה נמשכה גם תסמונת ההל; זוהי מחלה קלה שפוקדת זמרים באודישנים כשהם שרים "הל הרוח, הל המים, הל ההש" בזה אחר זה, במיוחד בעונה הנוכחית, ובכל פעם צוחקים עליהם קצת. "כוכב נולד" איננה כיתת-אמן, אבל הייתי מצפה ממישהו מהמוזיקאים המקצועיים שיקום מכס השררה, ויסביר שזו בעיה שראשיתה בחוסר תשומת לב לטקסטים, והמשכה בחובבנות בניהול הנשימה.

 

כששרים צריך לנשום בדיוק הפוך מהאופן בו נושמים בדרך כלל; במקום שאיפה שטוחה ונשיפה מהירה

ושטוחה, צריך לאגור המון חמצן במהירות, בלי שיישמעו את הפעולה במיקרופון, ולשחרר נשיפה מבוקרת, שקטה ואיטית לאורך משפט מוזיקלי שלם.

 

הדעות חלוקות האם נשימה סרעפתית או "רגילה" היא הטובה ביותר לענין זה, אבל שתיהן כאחת מצריכות שנים של תרגול. כשאין תרגול כזה, או כשמתרגשים נורא מבלי דעת, משחרררים אויר ביחד עם הגאים שהם תנועות, וככה א' הופכת ל-ה' מנושמת מאוד. זה הכל, אבל למה לגלות את הסימפטום ולסייע לזמרים בראשית הדרך, גם אם לא התקבלו לנבחרת – כשאפשר לצחוק עליהם, ועוד באל.איי?