געגועים לספרי הילדים של פעם

הרבה לפני הארי פוטר וג'ינג'י, הייתה כאן ספרות ילדים אחרת לגמרי. תערוכה חדשה שמציגה את ספרי הילדים הקלאסיים של פעם גרמה לאריאנה מלמד לדפדף בזיכרונה - מ"דוקטור דוליטל" ועד "השד מכיתה ז‭- "'‬ ולהגיע למסקנה שאולי מצבנו לא היה טוב יותר, אבל בהחלט יש למה להתגעגע

יותר מ‭630-‬ ספרי ילדים חדשים ראו אור אצלנו בשנה האחרונה, כך על פי נתוני בית הספרים הלאומי. כשהמוני הורים מסורים יידחקו בין דוכני שבוע הספר לחפש את המיטב שבהם ואחר כך ינסו לשכנע את הטף לקום מהמחשב ולקרוא, יהיו אחרים שילכו להיפגש עם הספרים הנשכחים והאהובים של ילדותם. בלי נייר כרום מעולה ועם מעט מאוד איורים, בעטיפות מתפוררות ועם ריח שחציו געגועים וחציו, מה לעשות, שיני הזמן, יתבוננו וילטפו המבקרים ב"אמילי‭,"‬ חנות ספרי הילדים התל אביבית, בקלאסיקות של פעם.

 

תערוכת ספרי הילדים האלה, יוזמתה של ליאת סגול-קורנפלד, האם הרוחנית של "אמילי‭,"‬ ודאי תפיק מן המבקרים כמה וכמה אנחות געגועים למה שהיה פעם, וכמה טוב היה פעם. אבל האם באמת היה טוב יותר? מבט חטוף למדף ספרי הילדים של הדור האחרון, שלמד לקרוא לפני שהייתה כאן טלוויזיה, כלומר לפני יותר מ‭40-‬ שנה, מגלה מיד את ההבדלים העצומים בתכנים, בצורות ובעיקר ביחס אל הילד כאדם קטן. רמז: לא ממש בטוח שתחושות הנוסטלגיה האלה קשורות למציאות.

 

נחשפה במערופיה

ייתכן שכל הכותבים המהוללים של הדור באמת נורא אהבו ילדים, אבל הם גם הצטיינו ברצון ובצורך לחנך, רצוי מיד, ובמספר מילים קטן ככל האפשר. שירה נחשבה לאמצעי פדגוגי מעולה, וכך "הסבון בכה מאוד" של מרים ילן-שטקליס שרד במבחן הזמן, אבל "חיכיתי חיכיתי / בכיתי בכיתי" כבר אינו טקסט שאמהות קוראות בחדווה לילדות שהדייט הבריז להן, ואת "נומה, ישן נא בני הבכור / אל תירא, אביך גיבור" הגלו מחדר הילדים יחד עם כל שירי הערש ההרואיים האחרים.

 

ילן-שטקליס הייתה המלכה הבלתי מעורערת של הטף, ויחד עימה משל ברמה לוין קיפניס, וחרוזיהם וסיפוריהם הדידקטיים של השניים היו מצויים בכל ערכת הוראה שכיבדה את עצמה. בכלל, המורות (והמורים. היו אז גם מורים) תמיד ידעו מהו "ספר טוב" ומה לא, והחדירו אפילו בקטנטנים את הציווי לקרוא יצירות איכותיות ולא נחותות, כי הקריאה נועדה לפתח את לשוננו ודמיוננו, ולא בהכרח באנו ליהנות.

 

מעטים מאוד, מעטים מדי, היו הספרים שבאמת קראו דרור גם לדמיון וגם ללשון. את המילה "נונסנס" לא הכרנו אז וגם לא את הספרות הענפה הזאת, אבל היה לנו אחד משלנו. את "עלילות מיקי מהו" יתקשו בני החמש של היום להבין בלי תיווך, אבל כשעוזרים להם צווחות הגיל לא מאחרות לבוא, וקורה משהו מעניין מאוד: הם מתחילים להמציא דמויות משלהם בחיקוי יצירתי של ספר המופת של שלונסקי.

 

באיורים של ספרי הילדים ההם מצאנו את עצמנו כפי שהורינו, חלקם הגדול ניצולי שואה, רצו שניראה: הילדים תמיד היו לבושים ממש בסדר, גרביהם מתוחים עד ברך, שערם מסורק לתפארת ולחייהם ורדרדות מעל לחיוכם הזוהר. האמהות המצוירות התלבשו בצניעות ראויה, האבות נעדרו לרוב מן הספרים, כי הרי "אבא הלך לעבודה / הלך הלך אבא‭."‬ ורוב הילדים המאוירים נראו בעליל כאשכנזים קטנים בני המעמד הבינוני. הבנות היו בעיקר בלונדיניות.

 

קדיה מולודובסקה ו"פתחו את השער‭,"‬ ע. הלל הנהדר ו"מכתבים לליאורה" הכניסו לעולמנו ניחוחות רחוקים של חוץ לארץ. לא נסענו אז עם הורינו לחופשת סקי וילדי כל העולם הגיעו לביתנו בתיווכם של צילומי סטילס בשחור-לבן, אבל בין אם היו נוריקו סן הילדה מיפן או גנט הילדה מאתיופיה, התמקדנו בשוני העצום באורחות חייהם לעומת אלה שלנו רק כדי להבין שכולם בעצם ילדים (ובעיקר ילדות) דומים ודומות מאוד לנו.

 

כשבגרנו מעט והפסיקו להקריא לנו, ההיצע הגדול הגיע בעיקר מספרות מתורגמת שלשונה כבר הייתה גבוהה וארכאית מזו שלנו. אמנם ידענו מה זה "שומו שמיים‭"!‬ אבל "מדמנה" ו"מערופיה" (מוניטין) מספרי "דוקטור דוליטל" נותרו מסתוריות וקסומות, כמו גם האיות שבגללו קיבלנו את "דזשו" כתיאור נאמן של ג'ו האינדיאני ב"תום סוייר" ואת המילה "דזשוק" כשמו של מקק.

 

"נשים קטנות" ואן מאבונלי הסעירו את דמיונן של בנות, כמו גם ספריה של הרוזנת דה סגיר שבהם סופי הקטנה הושמה תדיר בצינוק: בנים נטו יותר לספרי חבורות, כמו "החמישייה הסודית" ו"השביעייה‭,"‬ שניחוח גשם אנגלי נלווה אליהם ולאורחותיהם, אבל כולם עד אחד שלטו היטב בעלילות חסמב"ה לאורך 15 כרכים לפחות. תארו לעצמכם שמישהו היה מנסה לכתוב היום ספר שיש בו דמות המאופיינת כ"תימני" או "שמן‭:"‬ כיוון שטרם המציאו את הפוליטיקלי קורקט אז, קיבלנו את מנשה באהבה ואיש לא כתב ספר דיאטה לילדים שמיועד לאהוד, והבנות המשיכו לפנטז על כך שיהיו בבגרותן מין תמר שכזאת, בלי לערער כלל על התפיסה שלעולם היא לא תהיה מפקדת חסמב"ה.

 

המערה החשמלית הייתה הייצוג היחיד כמעט של עולם המדע הבדיוני בחיינו, אם נתעלם מ"דנידין" הרואה ואינו נראה. בכלל, רוב הספרות שקראנו התחזתה לריאליזם טהור. "מחניים" של פרנץ מולנר ו"השד מכיתה ז‭"'‬ של מקושינסקי, ואפילו הקופים המדברים שהערצנו, צ'יפופו וקופיקו, היו חלק מחיי היומיום בשכונה שלנו או בארצות רחוקות. כוחות על? לא בבית ספרנו. אני זוכרת חוברות זנוחות של תרגומי "פלאש גורדון" ו"סופרמן" שלא קנו להן מעריצים. בכלל, "חוברות" היו אז שם גנאי לסיפורת מאוד מאוד נחותה, שאפשר היה למצוא מוצנעת בשולי חנויות הספרים אבל בשום אופן לא בספריות. אפילו טרזן - גיבור פופולרי מהמיינסטרים העדכני - לא נחשב אז לחומר קריאה ראוי לילדי ישראל הרכים.

 

בניגוד לכותבים היום, יוצרים ומתרגמים בימים ההם לא חששו מהאבסתנו במילים קשות וחשבו שזה טוב לנו, וגם האמינו בכל לב שנאהב סיפורת היסטורית כמו "שנהאת המצרי" ו"אייבנהו" ואת מעשיותיו המפותלות של ריידר האגרד, כי הללו יחכימונו מאוד, בצד ספרים על אודות המיתולוגיה היוונית שלא תיווכו לנו דרך הומור או גיבורי דיסני, אלא היו מלאים מידע יבש על קרבות עקובים מדם. ברור שאהבנו את זה. ילדים, מה לעשות, אוהבים את מה שיש אם הם לא מכירים אופציות אחרות.

 

אבא אריך רגליים

אם יש בי געגועים לגיבורי התרבות של ילדותי ולסופרים שפשוט הערצתי אז, הם מהולים בהתבוננות ביקורתית. אריך קסטנר היה אחד כזה: היום אני יודעת כי בשעה שסופרים אחרים גלו מגרמניה הנאצית ופעלו נגדה, קסטנר חי חיי נוחות תחת חסותו של המשטר עימו שיתף פעולה בכתיבה. עם זאת קסטנר היה אז חיה נדירה. ברוב הספרים שקראנו מצאנו משפחות מושלמות או ילדים יתומים לגמרי, כמו תום סוייר ופוליאנה ופיטר פן והאסופית כמובן, אבל קסטנר הביא לתודעתנו הורים גרושים ‭")‬אורה הכפולה‭,("‬ הורים שמתעלמים מילדיהם עד כדי הזנחה פושעת (מר וגברת פוגה ויחסם ל"פצפונת‭,("‬ ילד שמתקשה להתמודד עם פרק ב' בחייה של אמו ‭")‬אמיל והבלשים‭("‬ וילד עני ‭")‬הכיתה המעופפת‭("‬ שאינו יתום מרוד כמו ב"אין משפחה" סוחט הדמעות, אלא קורבן של מדיניות כלכלית חזירית. היום כמובן קשה לי לסלוח לקסטנר על כך שגרם לקוראיו להאמין כי ילדים יכולים לחבר בין הוריהם הגרושים ולאחד את המשפחה, אבל אז, בילדותי, רק חשבתי שהייתי רוצה תאומה כמו ב"אורה הכפולה‭."‬

 

גיבור נשכח אחר הוא ז'ול ורן, שילדים של ימינו מכירים אולי כמה סרטים על יסוד ספריו, אבל חלק גדול מן המדע הבדיוני שלו כבר אינו מתאים לידיעותיהם על העולם. האם אפשר להחיות לפחות ספרים כמו "מיכאל סטרוגוף‭?"‬ האם ילדים של היום מתעניינים בכלל בהיסטוריה, מעבר להיסטוריה של העתיד שבו לכולם יש כוחות-על? קשה לדעת: אני מקווה רק שיימצא המו"ל שישקיע בתרגום חדש.

 

ועוד כמה שנעלמו לגמרי מן התודעה הייתי רוצה לראות על מדפי הילדות העכשווית. למשל "ביבי" של קארין מיכאליס, ובה ילדה דנית יתומה מאם משוטטת ברחבי ארצה ברכבת, "הילדה שנשארה לבדה" וספר הסיפורים המופלא של כריסטיאן פינו, "הדובה ירוקת הכפות‭,"‬ ואחד ענק ממש, גם בממדיו וגם באיכויותיו - "מסע לארץ הנגב / מסע למדבר יהודה" של רינה הברון, ממש משלנו, ובו גמל מדבר ומספר את ההיסטוריה שלנו בלי להפוך את הילד הגיבור לגיבור לאומי, ובהסתכלות נכונה שהייתה כה נדירה אז: ממש בגובה העיניים.