אדם גבוה ממך בחצי מטר לפחות מטיח בך את כף ידו בעוצמה שאתה לא מצפה לה, ואין לך לאן לברוח: אישה שחיבוקה החמים הוא מפלט מפני מצוקות גדולות וקטנות חובטת פתאום באחוריך, והכאב מתפשט באדוות שכאלה ממרכז החבטה אל שולי העכוז ואתה רוצה לראות אם גופך האדים שם, במקום שבו כאב וקלון מתחברים לבחילה שזוחלת במעלה הגוף עד שהיא מפיקה ממך בכי של עלבון, השפלה, כעס, תסכול וכל המילים הגדולות הללו שעדיין לא למדת להבחין ביניהן. כי אתה קטן. אתה בגובה מטר בערך, ואין לך מקום בגוף למילים גדולות, ודאי לא כשהן מוטחות בך בצעקה שלאחריה יד אחת עפה באויר ונוחתת עליך.
51% מן ההורים מאמינים בפליקים. מנקודת מבטו של המופלק, האמונה הזאת היא הזמנה לאסון מתמשך. היא תהיה כמעט תמיד זכרון של כאב לא מוצדק, של עלבון גדול מנשוא ושל אי צדק משווע, שבו גדולים הם תמיד חכמים על קטנים וחלשים, שבו היד הטובה, המלטפת, המחזיקה בכפתו הקטנה של ילד הופכת למקור עוצמה גחמני, בלתי מובן, מבהיל.
יותר מאוחר, כשהיד תשוב ותלטף, ייתכן שיעבור בגוף הקטן רעד שפירושו - אינני יודע למה לצפות עכשיו. אינני יודע מדוע היה פליק קודם לכן, כי לא הסבירו די הצורך באופן שיהיה מובן לי: שמעתי צעקות, נבהלתי, לא הבנתי, אולי הבנתי למחצה ורק רציתי לבדוק אם באמת אסור, או שבאמת אני מפר עכשיו הוראה או מתנהג נורא לא יפה, ולפתע – תמיד מבחינת המופלק זה "לפתע" – נחתה היד הזאת.
האדמומיות שהפליק הותיר על העור תיעלם הרבה לפני תחושת הצריבה, החשמל המוזר שמרגישים מסביב לאיזור עליו נחתה היד. היא תיעלם עוד לפני השעה שבה צריך להגיע לבית הספר או לגן ולהעמיד פנים שהכל בסדר. מכל מקום, את ההשפלה והעלבון סוחבים יחד עם התיק על הגב, ואי אפשר להתוודות או לספר, כי אמא ואבא הם הרי היצורים הכי טובים בעולם, זנים ומפרנסים ומגנים ותחליפי-אלוהים, ואיך לספר מה עשו ומדוע עשו כשקשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי להבין מדוע?
במשך היום, כיוון שילדים הם יצורים סתגלניים ביותר, לרגעים ייעלמו הבושה וההשפלה והעלבון כשהלב יתמלא בחדוות משחק או בצורך להתרכז במה שהמורה אומרת, אבל לקראת השעה שבה יש לחזור הביתה, יהיו בלב הזה פרפורים של דאגה: ומה עכשיו? איזו יד תקדם את פני השב הביתה, המלטפת או המפליקה? ואיך אפשר לדעת? הלא אי אפשר לשאול, או להתחנן שלא יבוא עוד פליק. את זה לומדים כבר בפעם הראשונה. תחנונים לא יועילו מול הכוח העודף, המצמית, של הגדולים.
עומדים איפוא בדאגה בפתח הדלת, מקווים לטוב ולא מבינים כיצד מי שהפליק בבוקר מלטף עכשיו או להיפך, ומה מתרחש במוחו של האדם הענק הגוהר מעל לילד: כשהפליקים מתרבים, יגיב הגוף הקטן בתנועה אוטומטית של התגוננות מפני עצם המגע או ברעד הקטן והמסגיר הזה של הבהלה.
ואחר כך ישננו לו השכם והערב שאין פותרים בעיות באלימות, וכשהוא עצמו יבחר להשתמש בכוחו העודף, האדם הקטן ייענש, אבל האדם הגדול – לא. ואחר כך יאמרו לו שזה עונש חינוכי, וייתכן שעוד יטעו בו את המחשבה המוטעית לגמרי שזה מגיע לו, כי הוא ילד רע. ואת הרוע, כולנו יודעים מן האגדות והטלויזיה, צריך למגר, ואת זה בדיוק מנסים הגדולים לעשות בחבטה ובעוד חבטה.
לא תמיד יגדל הילד הזה להיות אדם אלים או הורה מפליק. לא תמיד יגרור את הזכרון עד לבגרותו בחלחלה גדולה, אבל לעולם אי אפשר לדעת איך הפליק האחד (האם מדובר באחד? האם כשמתחילים אפשר להפסיק?) יתיישב בתוך הנפש.
יותר ממחצית ההורים בישראל, כך על פי הסקר, מאמינים בפליקים. האם הם מאמינים שלאמצעי הענישה האלים הזה אין תוצאות בחייהם של הילדים ובזכרונם? האם הם מאמינים שקטנים שוכחים הכל ולעד יאהבו את אבא ואמא בלי תנאים? האם הם מאמינים שהילד שלהם, רק בגלל שאינו מתווכח על עצם הפליק, אינו מסוגל לחוות את כל הרגשות שאנחנו היינו חווים לו הפליקו לנו ענקים? האם הורים באמת ובתמים מאמינים שילדיהם ראויים למכות – וגם מטומטמים מאוד? אינני יודעת: לא עשו על זה סקר.