ביקורת: הבוכרית של יפו והחומוס של מוטי

מבקרנו קפץ ל"סמרקנד", מסעדה בוכרית ביפו, ואכל שם גושגושה, מאנטו, באלישי, אושפלוב וחאליוואת. או שהוא ניסה לכתוב לנו משהו באנגלית ושכח ללחוץ אלט-שיפט. הוא גם טוען ש"מוטי חומוס" בצומת גומא היא על הכיפאק. וזה לא סתם צ'יזבט, הוא מבקר אייזן בטון, בלי אבו עלי

שמתם לב פעם כמה אינצ'ים מהעיתון היומי שלכם מוקדשים לטקסטים שעוסקים בצבא? בלי לפגוע במלאכת הקודש של יואב לימור, מדובר בנפח קצת מגוחך למדינה שככל הידוע לי לא הכפיפה את עצמה לממשל צבאי. אבל לאחרונה דווקא צדה את עיני ידיעה מבדחת בתחום: צה"ל נכנע - כך נמסר חגיגית - והחליט לפטור רשמית חיילים ממוצא בוכרי וקווקזי מעבודות מטבח. בישול, הגשה ושטיפת כלים, מתברר, פוגעים לחבר'ה האלה בכבוד באופן חסר תקנה. אתם מבינים, פציפיסטים ושאר סרבני מצפון נרדפים בידי המערכת, נכלאים ונתקלים בקיר של אטימות מצד הממסד; שוביניסטים בני 18 הם כבר קהל האוחז בסולם ערכים שאי אפשר להתווכח איתו וראוי לאמפתיה.

 

ההישג המגדרי המזהיר הזה הטיס אותנו ל"סמרקנד" ביפו, מסעדה בוכרית אסלית שמחזיקה סניף גם באור יהודה. לא התאפקנו מלגנוב הצצה למטבח עוד לפני שהתיישבנו; חשבנו שנמצא שם רק בנות, אבל לא היתה אחת לרפואה בכל המסעדה. את כל המלאכות עושים גברים, שאפילו לא נראים מושפלים. לא שיש לנו עניין להלשין לאכ"א, אבל מתברר שסוציומטיות היא גם עניין של גיאוגרפיה.

 

סמרקנד באה לנו טוב. היא קרויה על שם עיר עתיקה ויפהפייה בערבות אוזבקיסטן, שהיתה חלק עוד מממלכת פרס המיתולוגית והתקיימה בה לאורך שנים ארוכות גם קהילה יהודית. בהתאם לכך אתה סוגר אחריך את הדלת, משאיר מאחור את אזור המוסכים הכעור של בלומפילד ומרגיש מיד כאילו הגעת לעולם אחר: הפסיפס הצבעוני בכניסה, ציורי הקיר העדינים, שלל הכיפות השחורות והפרצופים הקשוחים ועזי המבע של העובדים עושים את העבודה.

 

המקום מחולק לשלוש סקציות ישיבה, שאחת מהן נראתה לנו בכלל כמו אקווריום ענק עד שהבנו במה מדובר - מרפסת סגורה, מוצללת בפלסטיק כחול. האווירה הכללית היא של מין חדר אוכל גדול, בלי התקשקשות מוגזמת על ענייני עיצוב, אבל עם תיאבון בריא באוויר. קהל הסועדים אקלקטי, עם ממוצע גיל גבוה יחסית.

 

ריפדנו את הבטן בכוס גדולה של וודקה חורטיצה (15 שקל). שיעשע אותנו לגלות שבסמרקנד מודדים אותה במשקל; המלצר תהה אם אנחנו בעניין של "100 גרם" וודקה או "200 גרם". אחר כך התחלנו לעבוד: פתחנו תיאבון עם שלושה מאפי בשר - גושגושה, מאנטו ובאלישי - במחיר שבעה שקלים היחידה. אחד מבצק אפוי, אחד ממטוגן ושלישי שנראה כמו דים סאם ענק מבצק מאודה. המלית, בשר בקר טחון גס ומתובל בנדיבות, היתה טעימה והשתלבה מצוין עם שכבות הבצק העבות יחסית. עד עכשיו אני לא סולח לעצמי על הימנעות מטופשת ממנת מרק דובדבנים עם כיסוני בשר, שהיתה עשויה לחשוף עוד פן קרעפלכי של המטבח הבוכרי.

שילוב של מנות בוכריות ומנות סטנדרטיות

 

צירפנו לשולחן גם סלט ירקות בוכרי גדול (15 שקל), שהיה טרי ומזמין. לפני כן הספקנו להרחיב דעת בהבדלים התהומיים בין סלט בוכרי לסלט גרוזיני: הבוכרי מורכב מירקות פרוסים לרוחב, בעוד הגרוזיני מושתת על ירקות קצוצים לקוביות. מכיוון שהזמנו גם עיקריות, הוזרמו לשולחן עוד ארבע פנכות סלטים על חשבון הבית - קוביות חצילים עבות, מחמצים, סלט כרוב וגזר ומעין מטבוחה. כולן היו קצת מאכזבות. הציפייה ממקום כמו סמרקנד היא שיתפרע מעט בתיבול ויחשוף את הסועד לטעמים אקזוטיים יותר, ואילו טעמן של אלה היה סתמי למדי.

 

העיקריות בסמרקנד נחלקות לשני סוגים: תבשילים בוכריים מסורתיים או שיפודים סטנדרטיים יותר על הגריל. מהקטגוריה הראשונה טעמנו את מנת הדגל, האושפלוב (30 שקל), שהיא גבעת אורז עם רצועות ירקות דקות ונתחי צלי בקר. האורז היה טעים במיוחד, בעוד שהבשר סבל מבישול יתר. בעיה דומה פגמה מעט בשיפודי הכבש שהזמנו (14 שקל לאחד). הם היו צלויים קצת יותר מהנדרש, תקלונת לא הגיונית לגריל גדול ומקצועי כמו זה המופעל כאן מול עיני הסועדים. שיפוד החאליוואת, לעומת זאת, היה מושלם ומענג (23 שקל). מדובר בשקדים - ולא כאלה שגדלו על ענפי שקדייה - שמנים, רוטטים מרוב נימוחות. רגע נעים וטעים.

 

השיחה קלחה למחוזות רחוקים, ובינתיים מהלנו את הוודקה שפשטה בוורידים בקנקן לימונדה טרייה. נרשמה שביעות רצון כללית. פינוי השולחן באמצעות עגלה גדולה נושאת קונטיינר מפלסטיק - אקט יעיל וחסר חן עד כדי חינניות גדולה - שוב העלה אסוציאציה חדר-אוכלית. אתה יכול להוציא את הקיבוצניק מהקיבוץ, אבל לא את הקיבוץ מהקיבוצניק וגו'.

 

על כוס תה ירוק ובקלאווה עברנו להרהור בפינת התמחור המסורתית. תמורת הארוחה המתוארת כאן, מלאה ומספקת לכל הדעות, נתבקשנו לשלם 199 שקלים במסגרת חשבון שכלל כבר דמי שירות בשיעור של עשרה אחוזים (הוספנו עוד עשרה אחוזים, מחוות הערכה לשירות נעים ומקצועי). הנה לכם מחיר הגון והוגן, שמשאיר טעם טוב בפה שכבר נהנה באותה שעה מטעמים טובים. המסר שלנו לרא"ל גבי אשכנזי אינו משתמע לשתי פנים: ההחלטה לוותר על הבוכרים היא הפסד נקי של המטבח הצה"לי.

 

"סמרקנד", דרך בן צבי 34 יפו, 03-6818050

 

 

דחילק מוטקה

מה הסיכוי שחומוסייה שנקראת "מוטי חומוס", ושנמצאת במרכז מסחרי הממוקם בצומת פריפריאלי, תהיה מצוינת? בערך כמכפלת הדעות הקדומות שכולנו חוטאים בהן בכמות מפחי הנפש החומוסיים שכולנו גוררים ברזומה.

 

אין להקל ראש באגף השני: חומוס טוב היה ונשאר חגיגה, אבל מנה של חומוס בינוני ומטה היא גורם בדוק לדיכאון קל בהמשך היום. לפיכך החשדנות במקומה, ומנגבים מכורים זקוקים למפת דרכים ארצית שעליה מסומנים באנקרים. אבל באמת שהמקום של מוטי הוא אחד כזה.

 

נודה ולא נבוש: אהבנו מאוד להיכנס לחומוסייה שבמקום תמונות של מפורסתמים, ניבטים מקיר החזית שלה קלסתר ענק של סוקרטס (!) וטקסט מאיר עיניים על החומוס בראי הדורות. למדנו שם ש"ארכיאולוגים גילו הוכחות שבארץ ישראל גידלו חומוס כבר לפני 6,000 שנה", ומתברר גם שהפילוסוף היווני "כתב על יתרונותיו והגדיר אותו כאחד המאכלים הבריאים והמזינים ביותר". מרגיע לדעת שלענק הרוח המזוקן היו עוד כמה תחביבים מלבד נערים רכים.

 

כראוי לאכסניה גלילית, מוטי מגיש משאוושה טובה (21 שקל) וגם את שאר מנות הבסיס. התפריט מציע גם כמה קומבינציות מתקדמות יותר (חומוס עם בשר, חומוס פטריות וכו'), אבל אנחנו הלכנו על הבייסיק. בדרך אהבנו גם להתבשר על קיומה של האופציה למנה קטנה יותר ב-17 שקל, מה שבכרם התימנים מכונה "קומפלט מוקטן". לפעמים זה די והותר. הזמנו גם צ'יפס טעים שהוכן במקום ועל המקום (15 שקל) וצלוחית פלאפלים ירוקים (10 שקלים) שהיו בסדר. הסך הכל? ממש על הכיפאק.

 

מוטי חומוס, צומת הגומא, 04-6904576