רגע לפני שסבתא מתה, גדעון ליטף את השרקן

שנים רבות האמינו המבוגרים כי לילדים אין יכולת להתאבל בגלל אגו לא בשל. הגישה הרווחת כיום היא שעם סיוע נכון של מבוגר, גם ילד צעיר מסוגל, מבחינה התפתחותית, להתאבל בדומה למבוגר. סיפורו המרגש של גדעון, ילד יתום, שהצליח להתמודד עם מות סבתו המאמצת בעזרת צמד שרקנים מפינת החי

גדעון (שם בדוי) הוא ילד יתום אשר גדל אצל "סבתא", שאינה, כנראה, הסבתא הביולוגית, אלא אישה טובה אשר "אימצה" את גדעון. גדעון הגיע לבית הספר לחינוך מיוחד בגיל 11, במצב רגשי קשה מאוד: מופנם, כעוס על כל העולם, מסרב לכל דבר, כמעט שאינו מדבר. כאשר דיבר השתמש במילים בודדות והיה מקלל ומתמרמר.

 

גיליתי שלעתים, כשיצא מהכיתה, היה יורד לפינת החי הנמצאת בפרוזדור בית הספר, מתיישב ליד כלוב השרקנים ומתבונן בנעשה במשך דקות רבות. גם בהפסקה נשאר תמיד קרוב לחיות, אך לא נגע בהן.

 

 

"השרקנית של גדעון" עושה פלאים

מאוחר יותר הנחתי לידו קופסת צבעים ונייר. גם הפעם לא דיברתי. רק הצבעתי על הציוד, ליטפתי את גדעון בגבו וליטפתי את גב השרקן. עוד באותו יום מצאתי במגרת השולחן שמתחתיו נהג גדעון לשבת ולשוחח עם השרקן, ציור יפיפה של השרקן, שלימים הפך בפי הילדים להיות "השרקן של גדעון".

• לקריאת המאמר המלא - לחצו כאן
• למאמרים נוספים של "חיות וחברה " - לחצו כאן

 

אחרי כחודש הצעתי לגדעון שאם הוא רוצה, הוא יכול לקחת את השרקן לכיתה וללמוד כשהשרקן על ברכיו (לקח לי זמן לשכנע את המחנך שלו להסכים...). גדעון הסכים לעלות עם השרקן לכיתה. שכנעתי את המורה שיראה לגדעון שהוא שמח שהביא את השרקן אתו לכיתה. 

 

במרוצת הזמן גדעון נעשה הרבה יותר נינוח. הוא הפסיק כמעט לגמרי לדפוק על שולחנות, או לדפוק בדרך החוצה על דלת הכיתה. הוא נעשה מעורב מעט יותר בכיתה מבחינה חברתית וכשהיה בפינת החי הוא היה ה"דובר" הראשי של השרקן שכונה "שביל באמצע", וצייר אותה מדי יום.

 

לעתים, גדעון הזכיר שגם סבתא שלו מכירה את "שביל באמצע", ויום אחד ביקש לקחת את "שביל באמצע" הביתה לשבּת. אישרתי לו, והוא קרן מאושר. ביום ראשון חזר עם מאושר, הביט בי בחיוך, ליטף את השרקנית ואמר: "עשית לסבתא את השבת". למעשה, מאז מאוד בטח בי וסיפר הרבה על סבתא.

 

העצב משתלט, השרקנית מנחמת

בוקר אחד בא גדעון עצוב מאוד. הוא הוציא את "שביל באמצע" מהכלוב והתיישב, שלא כדרכו, הרחק מפינת החי והתבודד. כשניגשתי אליו והתיישבתי לידו על הרצפה, סיפר בעצבות כי סבתא שלו חולה ואולי תמות. עצוב מאוד ומפוחד ישב והמשיך ללטף את השרקנית ושתק.

 

"היא זקנה חולה", "זקנים גם מתים", הוא אמר. ניסיתי להסביר לו שלא תמיד מתים כשחולים.

   

למחרת גדעון לא בא לבית הספר. טלפנתי לשכנתו וזו סיפרה לי כי גילו אצל הסבתא סרטן במצב מתקדם. בתום יום הלימודים נסעתי לביתו, ומצאתיו יושב ומלטף את סבתו, שנראתה באמת חולה וזקנה.

 

למחרת, כשגדעון הגיע הוא היה ילד עצוב ודואג. הוא הוציא את "שביל באמצע", ליטף אותה והזיל דמעות. התיישבתי לידו, חיבקתי אותו, דיברתי בשם השרקנית ואמרתי שגם לה עצוב שסבתא שלו חולה, שכואב לה, וששמעתי כמה יפה הוא דואג לה. אמרתי לו שהשרקנית הייתה עצובה כשלא בא אתמול. כשהתרחקתי שמעתיו מדבר עם השרקנית.

 

(צילום: jupiter)

 

גדעון סרב לעלות לכתה, ונשאר במשך ימים מתחת לשולחן של פינת החי, כשהוא מלטף את "שביל באמצע", ממלמל מילים, לא מצייר ולא מגיב לשאלות הילדים כלפיו. הוא סרב להצעתי לצייר לסבתא את "שביל באמצע" וסרב לשוחח. הוא חזר להיות ילד עצור ומופנם, ונחמתו היחידה הייתה השרקנית. שמעתיו מדבר בטלפון עם השכנה, דואג לשלום סבתא, ותמיד סיים ואמר שתגיד לסבתא שלא תדאג, שעוד מעט יחזור ויכין לה תה.

 

בוקר אחד, כשהגעתי לבית הספר, לפינת החי, גדעון ביקש: "כשכל הילדים יעלו למעלה, תפתחי את המגירה התחתונה. יש משהו בשבילך". כשכולם עלו, פתחתי את המגירה, ומצאתי "מכתב" מגדעון ובו כתוב: "גלי, כמה זמן אדם חי וכמה זמן סבתא שלי יכולה לחיות?".

 

מכינים את הקרקע לקראת הפרידה

כתבתי לו תשובה והנחתי אותה באותו מקום. אינני זוכרת מה בדיוק כתבתי לו אז, אך זכור לי שהחלטתי שגם אני אשיב לו בכתב, וכך אולי ימשיך לכתוב. ואכן, כמעט מדי יום מצאתי במגירה בפינת החי "מכתב" מגדעון. השבתי על שאלותיו במכתב משלי, שאותו שמתי במגירה "שלנו". בינתיים מצבה של הסבתא החמיר. גדעון היה עסוק כל אותה עת במה יהיה כשסבתא תמות, האם יכאב לה שתמות ועוד.

 

הייתה לנו שרקנית מאוד זקנה בפינת החי, והחלטתי לנסות לקרב את גדעון אליה, ודרכה אולי להקל מעט את הפרידה מסבתא, שהייתה צפויה בעתיד הלא רחוק. צפינו יחד בשרקנית הזקנה, שכבר הייתה כבדת תנועה ופרוותה התדלדלה, ועסקנו הרבה בהבדלים בינה לבין "שביל באמצע".

 

גדעון נעשה מסור מאוד לשרקנית הזקנה, וכך יכולנו לשוחח ארוכות על המשמעות והשינויים שחלים כאשר מזדקנים. בוקר אחד מצאתי אותו בפינת הפרוזדור כשבידיו השרקנית הזקנה, ומיד הבחנתי שהיא מתה. גדעון החזיק אותה כשהיא מחובקת בידיו על חזהו, ובכה כתינוק. התיישבתי לידו, חיבקתי אותו, לא דיברתי... אחרי שהות ארוכה לידו ניסיתי להזכיר לגדעון עד כמה השרקנית הייתה זקנה וחולה.

 

הפעמון המצלצל לסיום הלימודים לא השפיע אף הוא, וגדעון המשיך לשבת מתחת לשולחן, כשהשרקנית המתה בחיקו. אחרי שכולם עזבו את בית הספר, חזרתי וישבתי לידו בדממה. כעבור זמן מה החל, בתוך בכי, לשאול שאלות רבות על השרקנית המתה: "איך את יודעת שהיא מתה? לא כואב לה? למה לא מנסים לתת לה מים, כמו שנתת לשרקנית שהייתה חולה, עם מזרק? מה היא מרגישה עכשיו? אולי בכל זאת תקראי לרופא חיות?".

 

העיסוק סביב הקבר נמשך ימים. גדעון בילה את זמנו בבית הספר בעיקר מתחת לשולחן פינת החי יחד עם "שביל באמצע", ובהפסקה הגדולה היה יוצא לקבר השרקנית כש"שביל באמצע" בידו. כעבור ימים מספר ניסיתי לשדלו לחזור לכיתה עם השרקנית וכך עשה. גדעון המשיך לשאול שאלות רבות על חיים ומוות ושוחחנו רבות, אך לרוב כבר לא מתחת לשולחן.

  

לימים, סבתו של גדעון הועברה לבית חולים וכעבור זמן קצר נפטרה. כשסיפרתי לו על מות סבתו גדעון בכה, אך לא פסק מלדבר: "היא כבר לא מרגישה כלום", "לא כואב לה", "היא לא נושמת", "צריך לקבור אותה באדמה" וכו'.

 

כעבור זמן מה גדעון הסכים לנסות לעבור לפנימייה, שבה הכיר שני ילדים הלומדים בבית ספרנו. "שביל באמצע" עברה עם גדעון לפנימייה בהסכמת המנהל. מדי בוקר הם הגיעו לבית הספר ואחר הצהרים חזרו לפנימייה. גדעון התרגל למקום. בבית הספר חזר אט-אט להיות תלמיד כבעבר, ונדמה שעיכל את מות סבתו.

 

ההתכתבות בינינו אפשרה ערוץ נוסף לקשר ולשיחות הרבות שהיו לנו באותם ימים. גדעון השתפר מאוד, הן בהתנהגותו והן ביכולתו הלימודית. הוא לקח על עצמו אחריות רבה בתחומים שונים, ובסוף אותה שנה עבר לכיתה מקדמת בבית ספר רגיל. אחרי שנה הוא נכנס לכיתה ט' רגילה. גדעון סיים את בית הספר בהצלחה, את שירותו הצבאי עשה במשמר הגבול, וכיום הוא עובד כפקיד.

 

פרידה או מוות הם נושאים טעונים, המהולים בהרבה עצב, אשמה וכעס ומצריכים תהליך של איבוד האבל. האבל הוא תהליך, שניתן להקל עליו בתמיכה מתאימה של המבוגר וניתן אף להיערך לקראתו. כדאי לזכור שילד הנפגש עם המוות מתמודד עם חוויות קשות ביותר, והחשוב מכל הוא פשוט להיות אתו, להקשיב לו, לסייע לו לבטא ולשחרר את תחושותיו, ובהמשך גם לשוחח עמו על המוות, בהתאם לגילו ההתפתחותי והרגשי.

 

• המאמר המלא "התמודדות ילדים עם אובדן אדם קרוב בעזרת בעלי חיים" מאת אביגיל צור, מהמכללה לחינוך ע"ש דוד ילין, ירושלים, התפרסם בכתב העת החדש "חיות וחברה"