נשאלת השאלה: האם יש דבר כזה גבר ישראלי?
האם הוא הגבר שנשים בארץ מתלוננות עליו, או זה שתיירות מחו"ל מהללות בשבחו? האם הוא ערס שמתחיל איתך בים ויש לו חמסה על חזה שעיר, מושבניק שהפך לאיש עסקים והקים יקב בצפון, או "קרוקסיונר" מצוי בתל אביב?
א', החברה הכי טובה שלי, חוזרת לארץ לאחר שהות ארוכה בעיר המלאכים בארצות הברית. עד כה היא היתה חלק מסצנת הדייטים האמריקאית, וכעת היא שבה לארץ לחפש בין השאר אהוב לב. הלוקיישן שונה, אבל אותה כמיהה לאהבה בעינה עומדת.
בשיחות טרום-שיבה שלנו היא מרבה לספר לי על החשש מהשיבה לארץ, מלשוב לדייטים עם ישראלים ומלחפש אהבה בעברית. כשהיא פוגשת תיירים ישראלים באמריקה היא נזכרת בחוסר הנימוס ובאגרסיביות. היא מתחלחלת מהמחשבה שחוץ מאוהביה יחכו לה בנתב"ג החברה הישראלית, והמפגש המחודש עם הגבר הישראלי.
בשיחות שלנו אני עוסקת בהסברה שלא היתה מביישת את ביבי, מנסה להזכיר לה את היתרונות של לגור בארץ: אתה יכול לקפוץ לחבר בלי הודעה מוקדמת, וכשמישהו אומר לך נפגש לצהריים זה קורה. כשהוא לא סובל/אוהב תדע. בענייני הלב - אפשר לאהוב בעברית, והכי חשוב החום האנושי.
בשנייה שהתחלתי לפאר את החום האנושי בארץ, בעודי פוסעת ברחוב עם הנייד, ראיתי אשה שביקשה לרדת מהאוטובוס אבל מונית חסמה לה את פתח היציאה. כשהאשה העירה לו על כך הוא פשוט ירק לה בפנים. עמדתי מהצד בהלם מוחלט וכל מה שיכולתי היה לומר איזה בהמה. ואז שמעתי את ה"הלו" של א' ונזכרתי שאני באמצע שיחת הסברה לאומית, ומיד עברנו לשיחה אודות גברים אמריקאים.
א' המשיכה וסיפרה על הנימוס האמריקאי, על גברים שפותחים דלתות ועל עדינות גברית, ואני נזכרתי שלעיתים יציאה לדייט בארץ משולה ליציאה לקרב, והשאלה להיות או לא להיות (איתו) הופכת ל"לתת או לא לתת?" זאת השאלה.
ישראליוּת בעיני זה קודם כל חתירה למגע
מהירות החתירה למגע פה בארץ מהירה מאין כמותה, ולא רק בדייטינג. ישראליוּת בעיניי זה קודם כל חתירה למגע כללי וגם למגע חם. בכל פעם כשאני יוצאת מהבית אני יודעת שמישהו יתחכך בי, ישאל אותי, יעיר, יחמיא. יש משהו בישראליוּת שלא נותן לך להישאר בבועה. תמיד מישהו שייתן לך תחושה שאתה חלק ממשהו גדול יותר, ושאין לך ברירה אלא לתת את ידך ליד מיוזעת אחרת, ולרקוד את מחול הישראליות.
העיסוק בהגדרת הישראליוּת תמיד מעלה את שאלת ה"דוגריות" הישראלית בעד ונגד. מובן שיש קו משיק בין הישראליוּת לגבר הישראלי בכל האמור לישירות. יש גברים שאינם הולכים סחור סחור, אלא פשוט אומרים לך מה הם חושבים עליייך מבלי ליפות את המציאות, ויש כאלו שאינם מתביישים לומר שזמנם יקר. ונימוס, כידוע, הוא מעכב זמן גדול. מיכל ארליך, שעשתה מהרווקות תערוכה, תיארה את המצב כך:
היא: אז יש לנו דייט הערב?
הוא: כן. רק נעשה את זה קצר, הא?
היא: מה זאת אומרת?
הוא: עשר דקות, את יודעת. כן כן, לא לא.
(מתוך "יש לך מישהו להכיר לי?", תערוכתה של מיכל ארליך)
א' חברתי חוזרת ארצה לאחר שלמדה את כל גינוני הנימוס האפשריים בארץ האפשריות הבלתי מוגבלות. היא מנומסת מהבית, ובכל זאת אני יודעת שבלוס אנג'לס לעדינות הנשית ולנימוס הטבעי שלה היה ביטוי. והנה היא צריכה להתרגל לשוב ארצה ולצאת לדייטים עם גברים שלא בטוח שיפתחו לה את הדלת. מקסימום כשתיכנס לרכב יגידו לה: "תכנסי כבר לאוטו וניסע".
הזדמן לי להכיר גברים עדינים בארץ
מצד שני, אחרי שראיתי שבע דקות מרגע הניצחון של שי וגיא מהמרוץ למיליון, חשבתי למה להשחיר את פניו של הגבר הישראלי? הרי אפילו לי הזדמן להכיר גברים עדינים ומקסימים מאוד בארץ. ובתוך בליל העדות הללו והמתח בין אשכנזים למזרחים, שמאלנים לימנים, ערסים לחנונים, נשאלת השאלה האם בכלל יש דבר כזה גבר ישראלי? ואם כן, מהם המאפיינים לדמותו?
האם הוא הגבר שנשים בארץ מתלוננות עליו או זה שתיירות מחו"ל מהללות בשבחו? האם גבר ישראלי זה ערס שמתחיל איתך בים ויש לו חמסה על חזה שעיר, מושבניק שהפך לאיש עסקים והקים יקב בצפון, "קרוקסיונר" מצוי בתל אביב, או שי וגיא זוכי המרוץ למיליון?
כפי שתיארה זו מלכת היופי בדימוס, ילנה ראלף, ברגע הזכייה של שי וגיא: "כשאני חושבת על הגבר הישראלי אני חושבת עליכם: חתיכים, יפים וחכמים".
ואני שואלת כמה כבר שי וגיא יש? ואולי יש יותר ממה שנדמה לנו? אנחנו מחפשות את הגבר האידיאלי בדמות איזה אביר איטלקי שמעריץ את האדמה בה אנו פוסעות. אבל אולי הגבר האידיאלי הוא בכלל אותו יהלום מחוספס שחונה כעת ממש מאחורייך?
מוקדש לא' באהבה
