קפה או תה?

בארבע בדיוק פרצה הרוח, טרקה חלון, הטיחה דלת.

הקוקיה נחלצה משיתוקה, קדה ארבע קידות קוקו ונשאבה אל שובכה.

"מה זה היה, ארבע?"

"כן."

"נו טוב."

מצחיקה החוה הזאת, אומרת "נו טוב" וחושבת "נו רע". ציפור מצובעת מכריזה שנוכתה עוד שעה מהחיים, והיא אומרת "נו טוב".

"איך שתבוא, תעשי לה תה, זה המינימום שאת חייבת לה," אמרה, מפשילה את הגרביים המגוללים על קרסוליה שיכסו את שוקיה הסמורות.

"אם תרצה קפה, אז קפה, מה שתרצה תעשי לה." הסודר המוטל על שכמה שמט את שרווליו, והם התנדנדו ריקים מכתפיה, כאילו נקטעו ידיה.

"בסדר חוה, מה שתרצה אני אעשה לה," אמרתי, אף שידעתי שהדס לא תרצה כלום. היא תבוא, תחזיר את שעון הזהב, תיתן בי מבט יחיד וחותך שיקעקע בי אשם נצחי, ותלך.

יכולתי לחסוך מעצמי את הסצינה האחרונה בדרמה הזאת ולהשאיר אותן לבדן, שתי נשים שעוינות אותי, כל אחת מנימוקיה, ואוהבות את יונתן כל אחת על -פי דרכה. אבל יונתן ואני זו כבר עובדה, ומיום שעברתי לגור איתו בבית הזה, אני כאן כמו הארון הישן, וכמו האמבטיה הסדוקה וכמו הדברים האחרים שחוה אמו חולמת להחליף ובינתיים נאלצת לסבול אותם.

יש לו היום יום ארוך, הוא לא יראה את הדס בבואה ובצאתה. עד שיחזור תתפוגג כבר נדיפת בושמה מהסלון. הוא ישאל היה קשה? ואני אומר היה בסדר, למה שיהיה קשה? הוא יניח את ידו על עורפי המוצק, ישטח את אצבעותיו, ואני אדמיין לי איך נקמרה כפו על צווארה הדק וחלקת צוואר צחה הפרידה בין אגודלו לאצבעו.

הרוח שפרצה בארבע ערבלה חול ואבק ועמעמה את האישה הפוסעת במעלה הרחוב, הטיחה את צעיפה בסנטרה, גילתה לחי אחת וכיסתה את האחרת בצליפת שיער דבשי, ניפחה מעיל, הבליעה גזרה, מתנכלת לאצילותו של הצעד, כופה עליו רגל גסה ופישוק רחב.

"הנה היא, באה," הכרזתי מהחלון. טיפשה שכמוני, מה דוחק בי להיות הכרוז המבשר, למה לא לתת לדברים שיקרו מאליהם, כמו שהיו קורים ממילא, בלי מבשר ומתריע, שיקרו כמו גשם פתאומי, כמו אש, כמו זכוכית נשברת.

"אני מאורש" אמר לי אז, מסמיק ותולה בי עין נבוכה, משתדל בכל מאודו לסכור בעד מה שגאה בינינו ועמד לפרוץ.

"מאורש? מי מתארש היום?" צחקתי, "אתה דתי, או מה?"

"משגע הצחוק שלך," אמר, "אף פעם לא שמעתי צחוק גדול כזה, לא, לא גדול, עמוק אני מתכוון, בעצם גם לא עמוק, אני מתכוון ל…רחב, כן, זהו, צחוק רחב. ובקשר למה ששאלת, זה לא אני, זו אמא שלי. היא השתגעה עליה מהרגע הראשון, רצתה שהדברים יהיו סגורים, כאילו אירושים זו תעודת ביטוח." הוא סיפר שעשו טקס צנוע, אמו נתנה לה שעון זהב, היו שם גם ההורים שלה, ושני טורטים שקנו בקונדיטוריה, ושני יינות, אחד לבן, שני אדום.

גם הוא היה אז משוגע עליה, עד שנדפק לו משהו בראש, כמו שאמו אומרת, יהרגו אותה והיא לא תבין איך בן אדם מחליף בחורה מושלמת באחת גדולה, מגושמת , עם צחוק שנשמע כמו טרומבון, או חצוצרה, או איזה משהו מהדברים האלה שעושים חור בראש.

"חוץ מעיניים ירוקות, מה יש בה? תסלח לי שאני אומרת לך בפנים, אבל בשביל עיניים ירוקות עוזבים מושלמת?"

פעמון הכניסה צלצל, חוה חשה אל הדלת, משני עבריה קיפצו שרווליה הריקים כמו ילדים לקראת הפתעה.

צודקת, מה יש לדבר, מושלמת זו לא מילה. הדס פסעה אל הסלון המוכר לה, פרמה את קישורי צעיפה, התירה את כפתורי המעיל, פתחה את סגר הארנק, רגע נברה בתאיו ושלפה מתוכו קופסת תכשיטים עשויה פלסטיק שחור. הניחה אותה על השולחן ואצבעותיה הצרות נחפזו אל ארנקה לרכוס אותו.

"קפה או תה?" שאלתי.

"שום דבר," אמרה, מחדירה את עוקצו של האבזם לתוך חריר ברצועה.

"שתעשה לך קפה, מה יש, לא תשתי מהידיים שלה?" ניסתה חוה ובלעה את שפתה התחתונה, גדרה עליה בשיניה וצייתה להשוואה שכפה עליה הרגע, מנדידה את עיניה ממנה אלי ובחזרה, ושרווליה כמו זוג גפיים משותקים, מדולדלים ורזים, לא זעו.

"אם היה תלוי בי…" רטנה אל מפתח חולצתה, דוחקת את הסנטר אל פימת הצוואר, "רק אלוהים יכול להבין את זה," האדימה ושתקה.

"גם אני יכולה להבין", אמרה הדס ונתנה בי עין כחולה צוננת, "יונתן אוהב שהדברים שלו יהיו הכי גדולים, שעונים, מכוניות, סנדוויצ'ים, איברים," עיניה נקבו אותי, משורשי שערי הצפופים אל מצחי, צוארי, שדי, שיפולי בטני, ירכי, מלקטות הרשעות, אקמולים לשיכוך הקינאה והזעם. רגע התעכבו העיניים המודדות אותי על פיקות ברכי, וכשירדו אל הקרסוליים, עזבתי את הסלון והשארתי אותן לבדן, והן החרישו עד שנבלעה אוושת סוליותי בפרוזדור.

"אם זה מה שהוא אוהב, אז תאכלי ותאכלי עד שהכל יגדל לך."

"גם אם אני אבלע מאפייה שלמה אני לא…" את ההמשך לא שמעתי.

"את יכולה לחזור," התגלגלה הצעקה של חוה מהסלון אל הפרוזדור והשיגה אותי. הדס זקרה את דשי מעילה, כרכה סביבם את צעיפה, העבירה את לשונה על שפתיה כמו להחזיר מילה שחמקה, לחצה את ידה של חוה לחיצה מסכמת, ואמרה: "אז זהו זה," ובין ה"זהו" ל"זה" שוב נחלצה הקוקיה מתקתוקי כלאה, קדה חמש קידות ופלטה חמש צווחות קוקו.

"מה זה היה, חמש?" שאלה חוה ומשכה אליה את קופסת התכשיטים להשוות את קריאות הקוקיה לשעון הזהב. הבריח הזעיר נלחץ תחת אצבעה, מכסה הקופסה נרתע לאחור והקופסה נפערה. על מצע קטיפה שחורה, מצונף בין חוליותיו, נח שעון הזהב, ריק. מחוגיו וספרותיו נעקרו ממנו, נשארה רק לוחית אליפטית עיוורת, מכותרת בחישוק זהב.

"את הזהב החזרתי, אבל את הזמן לקחתי לעצמי" אמרה הדס, "לפחות זה, בשביל כל הזמן שבזבזתי עליו." היא העבירה בחטף ציפורן על הקטיפה השחורה, השאירה את טביעת זרתה על השעון הנכה ופנתה ללכת. דלת נפתחה ונסגרה, צעדיה המעודנים טופפו במדרגות, ברחוב, עד שהושתקו ברוח.

"נו טוב, ממילא השעון הזה לא יתאים לך, היד שלך עבה פי שניים," פסקה חוה ומזלגה זוג אצבעות קרות על שורש כפי, משכה אותן מיד בחזרה, קמצה את אגרופה על השעון ועל מומיו ואמרה: "וחוץ מזה, הפעם לא נעשה אירושין."

"שמת לב שמאורש ומאושר זה אותן אותיות?" שאלתי.

"נו אז מה, גם זה וגם זה לא מחזיקים מעמד," משכה בכתפה ונשפה אד לח על הלוחית לסלק אבק סמוי.