מספרים על משפחה ישראלית הלומת פיס, שמתכנסת בסלון ביתה כדי לשחק "בנדמה לה" ערב הגרלת לוטו גדולה. לאחר שהדרדקים מסכימים בסופם של דיונים מרתוניים על סוג הרכב שיירכש בעקבות הזכייה, מתחיל ויכוח עז: מי יישב במושב הנכסף שליד כסא הנהג ברכב הווירטואלי... עד שאב המשפחה מהסה את צאצאיו הנצים וצועק לעברם "צאו כבר מהאוטו".
המשחק "בנדמה לי", מתברר, יכול להעביר ערב משפחתי נחמד של אשליות, והוא גם יכול להעביר את יומם ולילם של רבים אחרים, מקצה העולם ועד קצהו, שחוזרים ודשים במלוא הרצינות בסיכויי ההסדר בין ישראל לפלסטינים, משל פרי השלום המיוחל מצוי היה כמטחווי קשת, וכל שנדרש הוא הושטת יד אמיצה לקוטפו. תורת הסיכויים האכזרית, שלא היה בכוחה לנתץ את פנטזיית הפַּיִס המשפחתית, אינה עומדת כמובן גם למכשול בפני אלה שמתאווים בכל מעודם אל השלום ומשוכנעים בכל לבם באפשרות מימושו.
"גם אם נתניהו יחכה אלף שנים, הוא לא ימצא פלסטיני שיסכים לתוכניתו המדינית", אמר האחראי על המו"מ ברשות הפלסטינית, סאיב עריקאת, מיד לאחר נאומו של ראש הממשלה הישראלי. זאת, לא לפני שבן שיח מתון נוסף ברשות, יאסר עבד-רבו, הציע "להחרים את נתניהו". חביב האמריקנים סלאם פיאד קבע כי ביבי "הרס כל אפשרות למו"מ". למעשה לא היה בתגובות אלו יותר מעוד עדות, אחת מני רבות רבות, לכך שהתהום הפעורה בין הצדדים קצת גדולה גם על מיטב בוני הגשרים האמריקנים.
הלוא העובדה שיו"ר מפלגת המרכז-ימין נכון להקמתה של מדינה פלסטינית (בניגוד מוחלט לכל מה שכתב והטיף לו בעבר), כשכל סייגיו כלפיה מתמצים בתנאים המקובלים על כ-70% מהישראלים – הייתה אמורה למצער לזכות בתגובה פלסטינית נטולת התלהמות וביטול. שכן החברים הטובים מהרשות אמורים היו להבין שגם אילו קמה מדינה כזו, גם על פי סייגי ביבי, לא אמורה להיות לה בעיה מיוחדת להתחמש במוקדם או במאוחר, בדיוק כפי שלא יהיה מי שיוכל לשים בפניה מכשול מפני כריתת בריתות צבאיות לכשתחפוץ בכך.
גם התנאי להכרה בישראל כבמדינה יהודית לא היה אמור להיתפש כסלע איתן למול מאוויי הפלסטינים, שכן הם יודעים אל נכון שגם תביעה כזו תישחק לנוכח לחץ אמריקני ואירופי, תוך מציאת נוסח מעורפל שיאפשר לישראל לומר בדחק "באנו על סיפוקנו" ולפלסטינים להמשיך בתביעות השיבה לתוככי ישראל.
וזה לא רק הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שלגביו ניתן לומר שמירב הוויתורים שנוכל לשאת הם הרבה פחות מהמינימום שהצד השני יהיה מוכן לקבל ולאמצו אל חיקו, ואפילו כשלב ביניים ועד שהעת תהיה כשרה, לדידו, להמשיך הלאה במלאכתו.
מרוב חומר הגלם ההיסטורי, הדתי, התרבותי והאתני, המלעיט את האתוס הדומיננטי בעולם הערבי ביחס לישראל, לא עולה כדי השלמה אמיתית עם מדינת לאום יהודית על כברת הארץ הזו, גם לא בגבולות 67' – לא של הפלסטינים, לא של ערביי ישראל ולא של מדינות ערב.
קביעתו של חוסני מובראק בעקבות נאום ביבי כי איש לא יכיר בישראל כבמדינה יהודית, כמו דברי אחמד טיבי שאש"ף לא יעשה זאת (שבמידה רבה משקפת גם את דעתו של טיבי) – אינם יותר מתזכורת שולית לכך שהסדר במתכונת המקובלת על כשני שלישים מהציבור הישראלי פשוט אינו בנמצא.
בניגוד לרבים וטובים, בארץ כמו בעולם, לזכותו של השמאל הישראלי בווריאציות הפוסט והאנטי ציוני שלו ייאמר, שאת העובדה שלא הכל יקום וייפול על שאלת "כיבושי 1967" הוא הפנים זה כבר.
נכונותו לבוא לקראת תביעות הפלסטינים והערבים בכלל יכולה אכן להביא לקץ הסכסוך, גם אם לפני כן יקיץ הקץ על המדינה היהודית. את המשחק "בנדמה לי" ימשיכו כפי הנראה לשחק הן הלומי הפַּיִס והן הלומי ה-Peace, גם אם הראשונים "ייצאו מהאוטו" מיד לאחר היוודע תוצאות ההגרלה... עד ההגרלה הגדולה הבאה, ואילו אצל האחרים תמשיך כנראה לקנן האמונה שאוטו-השלום יכול לזנק מעל התהום הפעורה בין הצדדים.
ד"ר שאול רוזנפלד, מרצה לפילוסופיה