לא מכינים אותך לרגעים כאלה. לבת שלי גילו סרטן

לפני שנה וחצי, כשיובל שלו היתה בת ארבע וחצי, שי רוזנצוויג התבשר שבתו חולת סרטן ולא ידע איך ממשיכים מכאן. מהגילוי הנורא ועד הרגע שבו הבין שהכל יהיה בסדר: דרכה של משפחה שלמה להחלמה

אני רוצה שנתחיל בסוף הסרט, בסצנת הסיום, בתום הדרמה. ביום שהגענו לבית החולים כמו למסיבת סיום של הגן: התלבשנו חגיגי, צילמנו בלי סוף, התחבקנו עם הרופאים, היינו באופוריה. הסיבה לאושר הזה היתה שיובל, הבת הבכורה שלנו, קיבלה באותו יום את הטיפול הכימותרפי האחרון שתוכנן לה. השנה הארורה ההיא הסתיימה בסוף טוב, שכמו באגדות נמשך עד עצם היום הזה.

 

כששואלים אותי עכשיו מה המצב ואני יורה באוטומט "הכל טוב", אני באמת מתכוון לזה. ממש לא משנה שגם ביום המאושר ההוא זה לא בדיוק נגמר. אחרי שבוע עלה לה החום ושוב חזרנו לבית החולים, וכעבור שבוע עוד פעם. אף אחת מהפעמים האלה לא ייאשה אותי או את אשתי מיטל. עוד שתיים־שלוש גיחות לבית החולים שניידר היו עניין של מה בכך אחרי מאות הפעמים שכבר ביקרנו שם. ידענו שהחלק הקשה כבר מאחורינו, שמעכשיו הכל הולך להיות יותר קל. יובל בריאה והיא סיימה את טיפולי המניעה. אנחנו חוזרים לחיים רגילים.

 

משהו לא טוב בבטן

כמעט שנה קודם לכן הפכתי לאשף הכניסות והיציאות מבית החולים. מיטל ואני חלקנו את המטלה הזאת כי מישהו היה צריך להישאר בבית עם שקד, הבת הקטנה. יובל מצידה העדיפה ללכת איתי לטיפולים, ותמיד אמרה שאבא מתקתק שם את העניינים. היא צדקה: ידעתי איך לעבור את הביורוקרטיה מהר, לאן לגשת, עם מי לדבר, איזה טופס לקחת, את מי להחתים, מתי צריך להגיע כדי להיות ראשון בתור לבדיקות דם, מאיפה להיכנס כדי לעקוף את הדלתות שבדרך כלל נעולות.

 

בפעם הראשונה זה לא היה ככה. הגענו למיון אחרי שהיא התלוננה במשך כמה ימים על כאבי בטן, ואחרי שאמא שלי העירה שהבטן שלה נראית נפוחה. כשהוזעקתי מהעבודה היא כבר היתה אחרי צילום. עבר יום עד שעשו לה בדיקת סי.טי וקראו לנו לפגישה עם הרופאים. הבשורה היתה כזאת: לבת שלכם יש גידול בכליה. היא צריכה לעבור ניתוח, וכנראה שיסירו את כל הכליה. כמעט בטוח שמדובר בגידול ממאיר, משהו כמו 14 סנטימטר. אמנם יש סיכוי לגידול שפיר, אבל אל תבנו על זה.

 

ככה פשוט. קר, ישיר, עובדתי, בלי הרבה הקדמות והסברים. אני לא יודע מה קפץ עלי, אבל מכל השאלות שהתרוצצו לי בראש הצלחתי לשאול רק אם זה יוריד לה פרופיל בצבא. יובל היתה אז בת ארבע וחצי, והיום אני יכול לזהות בשאלה הטיפשית שלי את זרעי אסטרטגיית ההתמודדות עם השנה הזאת: תמיד לראות את האופק, ואם לא רואים אז לדמיין.

לחשוב הלאה, חיובי, להחליט מה התסריט הטוב ביותר וללכת איתו קדימה. או זה, או שפשוט הייתי בשוק.

 

בשלב ההוא עוד התייחסתי לכל הסיפור כמו אל תקלה קטנה. לילדה יש איזה גוש, יוציאו אותו, הכל יחזור לשגרה. ברגע הבשורה בחדר הרופא אמנם ראיתי איך התקלה כמעט יוצאת משליטתי, אבל החלטתי שזה לא סרטן. כל עוד לא יגידו לי חד־משמעית את המילה סרטן, הכל עדיין בסדר. לא רציתי לחשוב בכלל על האפשרות שהילדה שלי תגיע לקומה השביעית של שניידר, האונקולוגית. בינתיים ניסיתי לברר מתי ייערך הניתוח. זה היה יום רביעי, והרופא הסביר לי שביום ראשון הם מבטלים ניתוח פחות דחוף כדי להכניס אותנו. הבשורות הטובות היו שאת סוף השבוע שלפני הניתוח נבלה בבית.

 

ביום האשפוז הראשון נסעתי הביתה להביא ציוד לשהייה ארוכה בבית החולים. התקשרתי לחברה מהעבודה שגם לה הורידו גידול מהכליה, והיא הכניסה לי לראש כל מיני מושגים שעוד יותר בילבלו והלחיצו אותי. בסך הכל חיפשתי מישהו לדבר איתו, אבל לא ידעתי להגיד לה אפילו מה היו התוצאות של הבדיקות. לא ידעתי על כמה עומדות ספירות הדם של יובל. לעזאזל, לא ידעתי איך קוראים לפרופסור שמטפל בה.

 

בבית נכנסתי לחדר של הבנות, פתחתי את הארון ולא ידעתי כמה בגדים להוציא. לכמה זמן להתכונן. פתאום התחילו מחשבות: יכול להיות שהילדה שלי לא תחזור יותר לחדר הזה? יכול להיות שאף פעם לא אכסה אותה שוב לפני שהיא הולכת לישון? פתאום נזכרתי איך יובל מתעטפת בווילון לפני שהיא יוצאת מהמקלחת, מעפעפת בעיניים ועושה לי פוזה של דוגמנית. ואז התחילו הדמעות. לא התייפחויות וכל זה: פשוט דמעות. המשכתי לתפקד. ארזתי את הדברים וסידרתי תיק, אבל הדמעות לא הפסיקו. זה לא היה בדיוק עצב, וגם לא ייאוש. רק המון רגשות שלא יכולתי להרשות לעצמי לשחרר ליד כולם.

 

מאוחר יותר הגיעה כל המשפחה לבית החולים, והחדר של הילדה הפך להיות מין חדר אבלים. כולם בדיכאון מסביב למיטה, בוכים, מתייפחים. יובל לא הבינה על מה ולמה. החלטתי שאני לא מוכן שיבכו בחדר, והעפתי החוצה את כל הדומעים. אמרתי להם שאם הם רוצים להיות עם יובל, הם חייבים לצחוק. תביאו בלון, אמרתי לכולם. תביאו עוגה. אל תקוננו פה על הילדה שלי. היא חיה, וככה זה הולך להמשיך.

 

הרבי אמר לא לדאוג

לא מכינים אותך לרגעים כאלה. אף אחד לא מסביר לך מה אתה צריך לעשות כשמגלים פתאום גוש מסתורי בכליה של הבת שלך ועומדים לנתח אותה. ואז אתה מוצא את עצמך בסיטואציה חדשה, הישרדותית, שלא דיברת עליה עם אף אחד חוץ מסוכן הביטוח שלך: אתה צריך לדאוג למשפחה.

 

הסוכן שלי תמיד אמר שביום מן הימים, אם חס וחלילה נזדקק, נוכל ללכת לשמוע דעה שנייה או שלישית מרופא אחר. הביטוח יאפשר לנו להחליט איפה הניתוח יתקיים, נוכל אפילו לטוס לחו"ל אם נצטרך. מה שגיליתי זה שאין זמן לכל השטויות האלה. הכל מהר, הכל דחוף. לילדה יש גוש בבטן וצריך להוציא אותו. עכשיו. אז מה עושים? איך מתמודדים עם זה? פשוט מאלתרים, לומדים תוך כדי תנועה. הרי כמה שנים לפני כן למדתי להיות אבא, תפקיד שאתה מתקדם בו בדרך כלל על דרך האין ברירה.

אתה לומד להחליף חיתולים כי אין ברירה, מתעורר באמצע הלילה כי אין ברירה.

 

כשנולדים לך ילדים, הכל הוא שאלה של הסתגלות: כמה מהר אתה מגיב למצב החדש ומתנהל בו ביעילות, בלי ללכת לאיבוד. כשגילו ליובל את הגוש בבטן זה היה בדיוק אותו דבר. נפלתי ישר למים העמוקים, ומיד נאלצתי לנווט קדימה. מהר מאוד למדתי מה צריך לעשות, ואז התחלתי לזהות מטרות ולסמן וי אחרי כל שלב. צריך לעשות ניתוח, צריך לקבל תרופות בזמן, לעבור הקרנות, כימותרפיה, אשפוזים, רופאים, חדרי מיון, מעבדות, טפסים, בדיקות. מצאתי את עצמי לומד את הדברים, משנן את התהליך ודואג לביצוע.

 

לפני הניתוח עברו לי בראש מחשבות איומות. זה היה השלב היחיד שבו ממש חששתי לחיי הבת שלי. חשבתי שאולי עשיתי משהו רע, ואלוהים מעניש אותי. אולי לא הייתי אדם מספיק טוב, אולי לא הייתי אבא מספיק טוב. זה לא שהייתי אבא חרא, אבל יכולתי לחזור הביתה בערב ובמקום לבלות חצי שעה עם הבנות שלי לפני שהן הולכות לישון — במקום להקריא להן סיפור או משהו — להיתקע בטלפון עם לקוח חשוב בחו"ל. לפני הניתוח נשבעתי שאם יובל יוצאת מזה, אני אהיה האבא הכי טוב בעולם.

 

את סוף השבוע שלפני הניתוח עשינו בבית. ימים נוראים, מבולבלים ומלאים בפחד. בשלב הזה נזקקנו לכל חיזוק אפשרי, לכל רסיס של אמונה. למרות שאני מתפלל רק בחגים, הלכתי עם יובל לבית הכנסת כדי שתקבל ברכה מהרב המקומי. היינו גם אצל איזה שולה מכפר סבא, אישה מבוגרת שנותנת ברכות. עשינו הכל כדי להגדיל את הסיכויים, וידעתי שאי אפשר לעבור את זה בלי אמונה. את המשאב הנדיר הזה אין לרופאים; הם תמיד מציירים לך את התסריט הכי גרוע ומבקשים ממך לקוות לטוב. ואיך תקווה לטוב אם אתה לא מאמין בשום דבר?

 

בסוף נסעתי עד נהריה כדי לקבל ברכה מהרב אבוחצירא, הנכד של הבבא סאלי. בחיים שלי לא הייתי בקטע כזה. אתה אמור לכתוב את הבעיה שלך על פתק, הרב קורא, שואל אותך כמה שאלות ואז נותן לך את הברכה. כדי לתת לרב את כל המידע שהוא צריך בשביל הברכה הבאתי איתי גם דו"חות רפואיים וצילומי רנטגן, תוצאות של בדיקות וחוות דעת. מלא מסמכים. ואז נכנסתי עם כל התיק הזה, והוא הסתכל למשך חצי שנייה על הפתק המסכן שכתבתי, שאל מתי הניתוח ואז אמר: "יהיה בסדר בעזרת השם". זהו. הסתכלתי עליו בהלם: מה זהו? כמה זמן זה ייקח? היא תצטרך הקרנות? יש נזק לכבד? כימותרפיה? מה זהו? "ידידי", הוא ענה, "אמרת שהניתוח ביום ראשון? אני אומר לך שיהיה בסדר".

 

כשיצאתי שאלו כולם מה הרבי אמר. לא רציתי להגיד שנסענו עד נהריה כדי שבשנייה אחת הרב יגיד שהכל בסדר וישלח אותי החוצה. אמרתי שקודם כל הוא שאל בת כמה היא ואיך קוראים לה, ומה בדיוק יש לה, באיזה צד ומתי גילו לה את זה, ומה הרופא אומר ומתי הניתוח. ואז אמרתי להם שהרב הסתכל לי עמוק בעיניים, החזיק לי את היד ואמר לי שזה יהיה ארוך, אבל שאין לו שום ספק שהכל יעבור בשלום.

 

אפ על הידיים

הניתוח אכן נערך ביום ראשון. שבע שעות שלמות. אחרי שלוש מהן יצאה פתאום מחדר הניתוח מישהי עם לוק רשמי כזה, והסבירה לנו בשקט שהיא העובדת הסוציאלית של בית החולים. נפל לנו הלב לתחתונים. בסוף התברר שזה רק תזמון אומלל; היא פשוט רצתה שנכיר אותה למקרה שנזדקק לשירותיה.

 

כשהניתוח נגמר ידענו יותר. זה לא שפיר אלא ממאיר, זה לא סתם גוש שומן אלא סרטן. לא הכנסנו את יובל למינוחים טכניים; מבחינת ילדה בת ארבע וחצי היתה שם גולה שעשתה לה כאב בטן, והוציאו אותה. לא אמרנו לה שיש לה סרטן. לא התייחסנו לעובדה שהיא מאושפזת במחלקה האונקולוגית. מאוד שמחנו שהניתוח כבר מאחורינו, ובכלל לא חשבנו על זה שמאחורי הסיבוב מחכים הטיפולים.

 

חשבתי שכשנגיע לאונקולוגית יהיה איזה תהליך קבלה למחלקה, שיגידו לנו מה הולך לקרות, שייקחו אותנו לסיור בין החדרים, יספרו לנו על הטיפולים. אבל כלום. רק הסבירו לנו שכל שנייה חשובה, כי המלחמה כאן היא נגד תאים שמתרבים במהירות. ישר חיברו את הילדה לאינפוזיה והתחילו להפציץ אותה בכימותרפיה.

 

צילמתי כל שלב בתהליך עם המצלמה הסלולרית שלי. יש לי עשרות תמונות שאפשר להרכיב מהן את כל הסרט הזה. הנה אנחנו יושבים בהמתנה לאולטרסאונד, מקבלים כימו, עושים בדיקת דם. בכל התמונות רואים שיובל במצב רוח מצוין ושאני עושה פרצופים שמחים. מי שמכיר אותי רואה שאני מזייף, אבל אין לי שום בעיה לזייף פרצוף שמח כדי שהילדה שלי תרגיש טוב.

 

באחת התמונות שצילמתי רואים גם את המקום שיובל הכי אהבה בבית החולים. מין חצר קטנה עם כמה ספסלים, שבמרכזה גזע עץ מכוסה בעלים. כחלק מהניסיונות להעביר את הזמן סיפרתי לה שהעץ הזה היה פעם נסיכה, ומכשפה מרושעת הפכה אותה לעץ שתקוע בבית החולים. יום אחד, הבטחתי, יבוא הנסיך ויציל אותה. מאותו רגע, בכל פעם שהייתי צריך לעודד את יובל, או לשכנע אותה לקבל זריקה או לאכול למרות הבחילות, הייתי מבטיח לה שמיד אחרי שהיא תסיים נבדוק אם הנסיך כבר סיים לטפל במכשפה. יובל מצידה לא הפסיקה לשאול מתי הנסיך כבר יגיע לשחרר את הנסיכה מבית החולים.

 

בינתיים לא התייחסנו אל יובל כחולה. הגוש היה בחוץ, והטיפולים נועדו למניעה בלבד. האופטימיות שלנו השרתה גם עליה, והיא התאפסה על המצב. הבעיה העיקרית מבחינה פיזית היתה שהתרופות החלישו אותה מאוד, בעיקר בשרירי הרגליים. כדי לא להזדחל לטיפולים ולחזור מהר הביתה, העדפתי לשאת אותה עלי. פיתחתי שרירים שאיפשרו לי לעבור יום שלם איתה על הידיים — מהחניה של האוטו לבית החולים, בריצות מחדר לחדר, מטיפול לטיפול, בתורים, בשיחות עם אחיות. אמנם בשלבים המתקדמים של הטיפולים היא שקלה רק 15 קילו, אבל להחזיק משקל כזה יום שלם זה לא פשוט. זה הזכיר פק"ל בצבא, שעם הזמן שעובר אתה כבר לא מרגיש אותו.

 

המצאתי שיטות שיעזרו לי לשמור על חיוביות. הייתי מכניס תזכורת בסלולרי ליום שבו היינו אמורים לקבל תוצאות של בדיקות, "לקנות בקבוק יין ולהרים כוסית עם מיטל — התוצאות טובות". התאשפזנו באופן מפתיע כי קרה משהו? מיד רשמתי תזכורת ליום המחרת, "לא לשכוח להחתים את הרופא על טופס שחרור כשיוצאים הביתה", כי ברור שאנחנו משתחררים למחרת ושהכל בסדר. לא היה לי ספק שהשיטות שלי יצליחו, שהנבואות הטובות שלי יגשימו את עצמן. הסתכלתי רחוק, אל סיום הטיפולים. זה הציל אותי, כי היה לי במה להיתלות. עוגנים קטנים של אופטימיות שישמרו שלא איסחף כשאראה את הילדה הקטנה שלי בלי שיער, מחוברת לצינורות על מיטה בבית חולים מלא בילדים.

 

כשהטיפול הראשון הסתיים הלכנו הביתה. חוץ מקצת בחילות ומצב רוח, יובל היתה בסדר. אחר כך באו עוד טיפולים לפי התוכנית: כימותרפיה, הקרנות, בידוד. זאת שגרה שמוציאה ממך המון יכולות, מחייבת אותך להיות קשוב. לפעמים גם לעשות מניפולציות. הקרנות למשל הן עניין מאוד מתוזמן. אם הילדה לא שוכבת ארבע דקות בלי לזוז, ההקרנה מפספסת את האזור המסומן ועוברים לאופציה של הרדמה מלאה. פיתחתי דרכים להשאיר אותה בחדר ההקרנות בלי לזוז. הייתי מבקש ממנה לספור עד עשר כשאגיד לה, יוצא מהחדר, ואז מושך את הזמן בהסברים ארוכים. בעשר השניות האחרונות הייתי אומר לה להתחיל לספור. זה עבד ברוב המקרים.

 

והיו עוד רגעים שצריך להעביר, שעות מתות של התאוששות ובידוד אחרי הטיפולים. בין השאר הייתי קונה בכניסה לבית החולים כל מיני חוברות יצירה וצביעה וטושים ופאזלים. הוצאתי אלפי שקלים, רק שהיא לא תשתעמם. היה יום שממש ראיתי אותה מחסלת 500 שקל תוך שעה.

 

בין טיפול אחד לאחר היינו בבית. ההנחיה היתה שכל עוד יובל בסדר והחום לא מטפס מעל 38 מעלות, אנחנו ממשיכים כרגיל עד הטיפול או הבדיקה הבאים. מדי כמה ימים החום היה עולה, והיינו מוצאים את עצמנו טסים לבית החולים בשעות שבחיים הרגילים אנחנו בכלל לא מכירים.

 

סגולות המרפא של עדי אשכנזי

כבר בראשית הטיפולים הבטיחו הרופאים שהשיער של יובל ינשור. אנחנו דווקא קראנו באינטרנט מאמרים מעודדים בנושא הזה, וקיווינו שלילדה שלנו זה לא יקרה. היום אני יודע שזה קורה לכולם, ואין מה לעשות נגד זה: יש כמה חומרים בכימותרפיה, חומרים בצבע אדום דם, שגורמים לשיער לברוח מהגוף. ואז אתה מקלח את הילדה וחופף לה את הראש, והשערות שלה נשארות לך ביד. או שאתה מוצא אותן בבוקר על הכרית. יובל ראתה את הילדים האחרים במחלקה, וכשהתחילה להקריח היא לא עשתה עניין או בכתה. מה שכן, כשנשארו לה ארבע שערות היא התעקשה לשמור עליהן ולסרק אותן. בסוף גם המעט הזה נעלם.

 

מבחינה פיזית, נשירת השיער היא אחת מתופעות הלוואי הפחות קשות של הטיפולים. אבל ברמה הנפשית זאת היתה טראומה רצינית לכולנו: הילדה היפה שלנו היתה פתאום קירחת. צריך המון כוח לשכנע את עצמך ואת אשתך ואחר כך גם את הסביבה שהקרחת היא לא סימפטום של המחלה אלא תופעת לוואי זמנית. ליובל היה מאוד חשוב לדעת מתי השיער יצמח שוב. לא יכולתי להבטיח לה כלום, כי לא רציתי לאכזב אותה. אז המצאתי סיפורים. הייתי אומר לה לפני השינה שאני מפזר לה אבקת קסמים על הראש, ושאם היא תישן טוב אז תוך כמה שבתות יהיה לה שיער חדש.

 

תופעות לוואי קשות יותר היו חוסר התיאבון, הבחילות, השלשולים וכאבי הבטן. כדי לגרום ליובל לאכול הפכתי את האוכל למשחק. מהפירה של בית החולים, למשל, הייתי מפסל בובות של בוב ספוג וחבריו. אותם היא הסכימה לאכול.

 

יום אחד קיבלנו אישור לצאת לגן שעשועים ענק בכפר סבא, והיו שם שתי ילדות שצחקו על הקרחת שלה. היא נעלבה מאוד ורצה אלי, אפילו לא בכתה, רק נצמדה אלי וחיבקה אותי. רציתי להוריד סטירה לילדות האלה שפגעו במקום הכי רגיש, שפוצצו ליובל את הבועה. כמעט בכיתי שוב.

 

אותה יציאה לגן היתה דבר חריג בתוך הבידוד שבא יד ביד עם הטיפולים: בעיקרון אסור לפגוש חברים או ללכת לגן. אז הקמתי ליובל בחצר גן שעשועים שלם, מתקן ענק עם נדנדות ומגלשה גדולה. בניתי לה פרגולה כדי שתוכל לשחק בצל, שמתי לה בריכה על הדשא. אם היא לא יכולה לשחק בחוץ, חשבתי, הבחוץ יבוא אליה. היא לא יכולה ללכת לגן ולשחק עם החברות? קיבלנו תרומה של לפטופ, התקינו לה מצלמת אינטרנט בגן, הגננת הסבירה לילדים שיובל רואה אותם דרך המצלמה, והילדה קצת פחות התגעגעה לחברות שלה.

 

במשך כל התהליך קיבלנו הזמנות לטיולים ולימי כיף של עמותות שתומכות בילדים חולי סרטן. בהתחלה סירבתי שיובל תשתתף בפעילויות האלה; לא רציתי שהיא תתערבב עם ילדים במצב חמור יותר משלה, שתיחשף למינוחים שהיא לא מכירה, למצבים שעלולים להשפיע עליה לרעה. מבחינתי הילדה היתה בריאה, מה לה ולקייטנה של ילדים חולים בסרטן?

 

כשיובל כבר התחילה לחזור לעצמה, מישהו שיכנע אותי שדווקא בשלב הזה חשוב מאוד שהיא תבוא לפעילויות. הוא הסביר שהנוכחות שלה, עם השיער שבדיוק התחיל לצמוח מחדש, יכולה לתת תקווה לילדים אחרים. מאז השתתפנו בפעילויות. יום אחד, עוד במהלך הטיפולים בבית החולים, עדי אשכנזי באה לבקר. היא ויובל חפרו אחת לשנייה את הראש במשך שעתיים, ופתאום היה לי זמן לשבת ולהחזיר אי־מיילים לעבודה במקום לעשות את זה באמצע הלילה כשיובל ישנה.

 

תמיד שומעים על כל מיני מפורסמים שבאים לבקר ילדים חולי סרטן וזה מריח לא טוב, אבל צריך להיות שם כדי להבין כמה זה יכול לעזור. בית חולים הוא מקום נורא משעמם. אחת המשימות הכי מורכבות של ההורים היא להעביר לילד את הזמן, לגרום לו להרגיש שהכל עדיין בסדר, לשמור על סביבה שפויה. ואני לא אומר שעדי אשכנזי שפויה; אני רק רוצה להגיד תודה, ושזה עוזר.

 

חיים, נקודה

בסוף הגיע הטיפול האחרון ההוא, ואחריו עוד כמה גיחות לבית החולים, ובדיקות שהתוצאות שלהן כבר היו כתובות מראש ביומן שלי. וזהו, נגמר. הדבר הכי דרמטי שקרה מאז הוא שזמן קצר אחרי סיום הטיפולים, פיטרו אותי.

 

עבדתי כמנהל שירות בחברת הייטק, ובשגרה הייתי בחו"ל לפחות 80 יום בשנה. במשך כל התהליך הרפואי המשכתי לעבוד ולא ביקשתי הנחות — גם בבית החולים הייתי צמוד ללפטופ ולסלולרי — אבל בכל זאת הפסדתי המון ימי עבודה. אני לא יודע אם זה מה שהוביל לפיטורים שלי או שאין שום קשר בין הדברים, אבל שיהיה ברור: אם מישהו מוכן להתחייב לי שהבת שלי והמשפחה שלי ואני לא נעבור תקופה כזאת שוב, אין לי בעיה שיפטרו אותי עוד מיליון פעם.

 

יובל בת שש היום, ובספטמבר היא תגיד שלום לכיתה א'. לא אמורות להיות לה מגבלות, חוץ מזה שיש לה רק כליה אחת אז רצוי שהיא לא תתייבש. בכל המובנים האחרים היא ילדה בריאה ורגילה לחלוטין. היא נרשמה לחוג ריקוד, והשיער שלה כבר עובר את קו הכתפיים. לפני שנה היא שקלה 13 קילו, עכשיו היא שוקלת 20. היא נפגשת בקביעות עם מטפלת באמנויות ומדברת איתה על כל מיני דברים, בעיקר על המוות. אומרים שזה לא חריג אצל ילדים בגילה. גם אשתי היתה בכמה פגישות עם פסיכולוג אחרי שעבר קצת זמן, וזה עזר לה מאוד. אני לא דיברתי עם אף אחד עד היום, אבל הנה, אני כותב: הכל טוב.

 

• הכתבה התפרסמה בגליון יוני של "בלייזר"