שבוע הספר הוא תמיד זמן טוב עבור סופרינו, להבעת מחאה, שממצבת אותם בדיוק במקום בו הקורא היהודי ישראלי רוצה או יכול לקבל אותם. כלומר קצת שמאלנים, קצת פסימיים, קצת נבואיים, אבל תמיד "משלנו”. והשאלה הנשאלת: עד מתי על איש הרוח לשתף פעולה עם התפקיד שיועד לו?
דוד גרוסמן וא.ב. יהושע פירשו את נאומו של בנימין נתניהו. גרוסמן במאמר פסימי משהו, חוזר במילים אחרות על המטפורה של צמד שועלי שמשון הקשורים זה לזה בזנבותיהם עם לפיד בוער. זהו משל לקשר שלנו עם הפלסטינים, שלפיו אנו מבעירים יחד את שדותינו ואין למצב תיקון אלא אם אמריקה תציל אותנו מידינו.
לעומתו, א.ב. יהושע לוקח על עצמו את תפקיד יועץ המלך וטוען שאילו רק היה מוותר ביבי על דרישתו להכרת הפלסטינים בישראל כמדינה יהודית, הכל היה נפתר. כאילו אין כיבוש, כאילו לא הכל מהשפה אל החוץ, כאילו רעיון שתי המדינות לא הפך להיות מרעיון כן ואמיתי לפתרון הסכסוך, לרעיון מקיאבליסטי לשמירה על עוולות הכיבוש של 67, ועוולות הנכבה של 48. פתרון שתי המדינות הפך "לתירוץ החוקי" לאי מתן זכויות שוות לפלסטינים, ובעיקר ללשלילת זכות השיבה שהיא בבסיס החוק הבינלאומי.
יהושע רוצה שנוותר על התאולוגיה והאידאולוגיה ונהיה פרקטיים, אבל התאולוגיה והאידאולוגיה עומדות בבסיס כל טיעוניו, הרי אפילו לעקורי איקרית ובירעם לא התיר השמאל הציוני לשוב לבתיהם משום גאולת הארץ הקדושה. לאור כל זה, כמה פתטית קריאתו של יהושע לישראליות חילונית שוות זכויות. הרי המילה "ישראליות" מכילה בתוכה רק את היהודי ותרבותו, ומדירה מתוכה את הפלסטיני ותרבותו.
במילים אחרות, הישראלי החילוני אולי לא מאמין באלוהים, אך הוא בטוח שה' הבטיח לו ורק לו את ארץ הקודש, וכך כל פעם מחדש שודד היהודי הישראלי אדמות לא לו, ואז בוחר מנהיג חדש שכל תפקידו לתחמן את הגויים במתק שפתיים ומעשי תחבולה. כך המנהיג מרוויח זמן עד לבוא המשיח (או יום הדין) ובמקביל, הסופרים, היוצרים ואנשי הרוח, אולי בתום לב, אולי מתוך אופורטוניזם טהור, מעניקים לו במעשיהם חזות מהוגנת, ליברלית, מערבית משהו.
ביקורת הטקסט שיהושע וגרוסמן עורכים לראש הממשלה, כמוה כמכבסת מילים של השוק האפור. מכבסים סופרינו את מילותיו של ביבי, והופכים אותו אולי לטועה, אך ללגיטימי. את השרץ הגזעני הם מטהרים, או לפחות הופכים אותו לנסבל, ואותנו הם הופכים לסבילים, לחסרי ישע, ואז מנחמים אותנו בכל מיני ריטואלים: עצרת רבין (בה נואמים) ושבוע ספר (בו חותמים על ספרים). כך אוחזים יד ביד הסופר ופשוט העם. מכבסים בעזרת מילים מעשים נוראים, ואחר מכבסים את המילים עצמן במילות סופרים ומשוררים.
כמאמרו של חנוך לוין ,זכר צדיק לברכה, "כולנו יחד, אנשי בסדר גמור, עם אצבע בתחת ושיר בגרון, מחכים לביאת המשיח, כי טוב מסריח וחם". ואם בסוף ירצה המשיח שתי מדינות, אז הוא יקים שתי מדינות, ותהיה להם מדינת פלסטין וחצי מיליון מתנחלים יתפנו מרצונם בשירת הללויה, ואז יוכלו גם הפליטים לממש איזו חצי זכות שיבה. אך בינתיים, אנא שבו בשקט ילידים פלסטינים חמודים, תנו לנו להתדיין בנינו לבין עצמינו על גורלכם הדפוק. תנו לנו צ'אנס. גרוסמן מבקש: תנו לביבי המי יודע כמה צ'אנס, תנו צ'אנס לשלום, בכל מקרה החיים שלכם בזבל, ותפסיקו לפוצץ ולהתפוצץ לכל הרוחות. אנחנו מנסים להקים פה דמוקרטיה ספרותית ואתנוקרטית למופת..
אז סופרים יקרים, נראה לי שהגיע רגע האמת. או כמאמר המשורר: "שוברים את הכלים, לא משחקים". למען הספרות העברית, למען קוראיכם הנאמנים, למען היהודים והפלסטינים והמזרח התיכון כולו - הגיע זמן לחצות את הקווים ולהחליף זהות. אמצו את זהותו של הנשלט, לא של הריבון (זה יעזור לכם גם לכתיבה). מעתה אמרו: אני סופר יהודי פלסטיני, גורלם גורלי, יאושם יאושי, שמחתם שמחתי. כי האמת היא שלאף ביבי או ברק או ציפי אין כוונה לחלק את הארץ, לא בצדק, לא בחסד, ולא ברחמים. וכעת יש מדינה אחת בארץ והיא גזענית אכזרית ואתנוקרטית. אז אם יש כבר מדינה אחת, למה להתאמץ לחלק את הבלתי ניתן לחלוקה? כל שיש לעשות הוא להפכה "למדינה יהודית-פלסטינית דמוקרטית”. מדינה דו לאומית רב תרבותית רב מגדרית ואוהבת חיים.
נ.ב. שאלה לגרוסמן: אם ארה”ב היא היחידה שיכולה להושיע אותנו מעצמנו, מדוע אינך קורא לחרם כולל נגד מדינת ישראל עד פינוי ההתנחלות האחרונה? או בפראפרזה למילותיו של אבות ישורון: "תלך לה הספרות העברית ללמוד יושרה מהכדורגל האיראני".
אודי אלוני, במאי