"מחכה למשפחה עם בית גדול והרבה צבעים"

בתיה בת ה-4 היתה יושבת מחוץ לקלט החירום בו שהתה, מחכה למשפחה שתיקח אותה ומפנטזת על בית גדול וצבעוני. היה לה כל כך ברור שהם יגיעו - שמהיום הראשון קראה לאמה האומנת "אמא" ולאב "אבא". והבית הצבעוני, בדיוק כמו בחלום, הפך לביתה האמיתי

לין גרנרוט-קפלן פורסם: 26.06.09, 13:27

"יש לה עיניים שחורות וגדולות והיא הייתה יושבת מהופנטת בחוץ. היא ישבה שם ופשוט חיכתה למשפחה. זה היה מדהים", מספרת קלרה, אמה האומנת של בתיה בת ה-6 על המפגשים הראשונים עימה בקלט החירום בו שהתה בתיה כשנה לאחר שהוצאה מביתה.

 

כעס רב צברה בתיה על העולם בשנותיה המעטות. בגיל 4 הוצאה מביתה, ילדה שלישית לאם חד הורית ממוצא אתיופי, בעלת חמישה ילדים מאבות שונים בגילאי 1.5-16. מצבה הנפשי של האם הלך והתדרדר. מהמעון הגיעו דיווחים על חוסר תפקוד ולאחר זמן מה הגיעה האם ללשכת הרווחה ודיווחה שהיא מרגישה לא טוב.

 

"היה ברור שהיא זקוקה לאשפוזים חוזרים ולטיפול", מספרת דפנה ויספלד, מנחת אומנה טיפולית בארגון שח"ר, האחראי על האומנה הטיפולית בארץ. "המהלך הרגיל של מחלות נפש הוא שבכל פעם שיש התפרצות, האדם חוזר אחריה לרמת תפקוד נמוכה יותר. העובדת הסוציאלית סיפרה שהאם מאוד אהבה את ילדיה וטיפלה בהם היטב לפני כן, אבל פשוט לא הייתה מסוגלת להמשיך לתפקד. זה היה קורע לב".

 

האחים הגדולים הושמו בפנימיות, התינוק במשפחה אומנת ובתיה ואחותה הקטנה הוצאו לקלט חירום.

 

בתיה הגיעה לקלט החירום כועסת על כך שהוצאה מביתה. כשנמצאה משפחת אומנה לאחות הקטנה כעסה של בתיה התעצם. "היו לה התקפי זעם כמו שיש לילדים בני שנתיים שזורקים את עצמם על הרצפה ובועטים לכל כיוון. כאלו שגם חיבוק לא עוזר בהם", נזכרת ויספלד. "היא ילדה מאוד חזקה", מוסיפה קלרה. "בהתקפי הזעם שלה, היא הייתה מפרקת דלת מהצירים בגיל 5. סיפרו לנו שהיא מאוד אלימה וצועקת ובגלל שהיא חזקה וכבדה אי אפשר היה פשוט להזיז אותה למקום אחר".

 

בתיה פיצתה את עצמה באוכל שכנראה היה חסר בבית בשנותיה הראשונות. היא אכלה וחיכתה. חיכתה ואכלה. היא חיכתה "למשפחה עם בית גדול והרבה צבעים".

 

אנשים צבעוניים

לאחר כשנה בקלט החירום בו אמורים לשהות עד שלושה חודשים, משאלתה של בתיה התגשמה. "זה מדהים לראות שהבית של המשפחה האומנת של בתיה הוא מאוד צבעוני, עם חלונות כחולים, והם בעצמם אנשים צבעוניים. היא קיבלה בדיוק את מה שהיא ביקשה", מספרת ויספלד.

 

לקלרה ולבעלה, ההורים האומנים, 4 ילדים ביולוגיים בגילאי 17-24. "כשהקטנה נולדה התלבטתי מה הלאה. היה לי ברור שבאיזשהו שלב אני מכניסה הביתה ילד שאין מי שידאג לו", מספרת קלרה. השנים חלפו והילדים גדלו. קלרה ובעלה החלו לארח בביתם חיילים, מתגיירים ונערים מפרויקט נעל"ה. היא רצתה לבדוק איך מגיבה משפחתה למישהו זר שנמצא בבית. כאשר הניסיון צלח, נבדקו מספר כיוונים כולל אימוץ. לבסוף שמעו קלרה ובעלה מקרובת משפחה העובדת בארגון שח"ר, על בתיה.

 

"הסיפור של בתיה היה קשה", מספרת קלרה. "את אחותה הקטנה לקחו זמן קצר לפני כן ובגלל שהן היו צמודות זו לזו בקלט החירום, זה הרג את בתיה. היו המון התקפי זעם ובעיות התנהגות מאוד קשות. התקשו להשתלט עליה שם בזמן ההתקפים. כשמשהו נכנס לה לראש, לא היה עם מי לדבר, כאילו ששד נכנס בה. היא הייתה מרביצה לצוות ולילדים האחרים".

 

ילדה כועסת שלא נתנו לה צ'אנס

"ברוב האבחונים שלה לא היה כתוב כלום, כי היא לא שיתפה פעולה", ממשיכה קלרה. "היא מאוד מפחדת מאנשים זרים וממבוגרים ואולי זה אומר משהו על מה שהיא עברה קודם לכן בבית. בכל אבחון היה כתוב שיש לה פוטנציאל שהיא לא מממשת. הבנתי שזו כנראה ילדה שפשוט לא נתנו לה צ'אנס והיא מאוד כועסת".

 

קלרה ובעלה התייעצו עם ילדיהם הביולוגיים. הגדולים רצו ואילו הקטנה חששה. היא ביקשה לחשוב ולאחר זמן מה נתנה את הסכמתה. תוך שבוע הגיעה בתיה למשפחתם. באותו שבוע נעשו מאמצים קדחתניים להכין את המעבר. "זה היה מטורף", נזכרת קלרה. "יום יום ירדנו לקלט החירום אחר הצהריים. החיים שלנו נעצרו. לקחנו אותה לגן חיות, לקניון, לים ולביקורים אצלנו בבית".

 

בביקורים הראשונים בתיה הייתה שקטה, אבל כבר במפגש הראשון, היא נתנה לקלרה את ידה.

 

שלום אמא, שלום אבא

כשקלרה ובעלה באו לקחת את בתיה לביתם, היא עמדה וחיכתה לבושה בשמלה חדשה, תסרוקת לראשה ומחזיקה תיק. "אני לא אשכח את הפנים שלה", נזכרת קלרה. "הן היו מלאות ציפייה. היא נכנסה לבית שלנו ומהיום הראשון קראה לי 'אמא', לבעלי 'אבא' ולאחים 'אחי' ו'אחותי', כולל הגדול שלא הכירה קודם לכן והוא ממש גבר בשבילה. היא קפצה עליו ונישקה אותו. היא הייתה כל כך בשלה ומוכנה לקבל משפחה".

 

שנה ושלושה חודשים נמצאת בתיה בביתה החדש. עד היום האוכל הוא נושא מרכזי עבורה. "בהתחלה, לא משנה באיזה מצב היא הייתה, אם אכלה לא מזמן או לא, היא הייתה פותחת את הדלת של המקרר ואומרת 'אני רעבה'. לא יכולנו אפילו להגיד בדיחה על אוכל או להגביל אותה, זה פשוט היה גורר התקפי זעם איומים. זה נושא שאנחנו נלחמים איתו עד היום. היא ילדה מאוד גדולה פיזית".

 

"באיזשהו מקום את חושבת שהיו לך 4 ילדים שגידלת ואת יודעת מה לעשות, אבל דברים אינטואיטיביים שעבדו עם הילדים שלנו, פשוט לא עבדו אצלה. אמרו לנו 'תחבקו אותה חזק', אבל היא לא רצתה שיגעו בה. ניסינו לדבר איתה ולא היה עם מי. החודשיים הראשונים היו מאוד קשים. היא הייתה אלימה, זרקה דברים והרביצה לכולם".

 

מכניסה חיים בכל

"כל השיטות החינוכיות שלהם לא עבדו עליה", מוסיפה ויספלד. "הם היו צריכים לפתח שיטות חדשות. הם לא אנשים צעירים וזה יפה לראות אותם מוכנים ללמוד, להשתנות ולהתאים את עצמם אליה".

 

"אמרנו לעצמנו שככל שהיא תרגיש יותר בטוחה, שאוהבים ומקבלים אותה", ממשיכה קלרה. "ההתקפים יתמעטו ויהיו יותר נשלטים וזה בעצם מה שקרה. חלק מהעניין זה פשוט לתת לה את הזמן שלה להיות בחדר ולהירגע. היא ילדה חכמה. לפעמים את פשוט מסבירה לה והיא נרגעת".

 

היו הרהורי חרטה באותה תקופה קשה?

"לא. האמנתי שזה לא ימשך כך כל הזמן. בסוף התקפי הזעם, לא משנה מה היא עשתה, היא הייתה מתפרצת בהתקף בכי פשוט קורע לב. שוב ראיתי את הילדה הקטנה ולא את השד שנכנס בה. פשוט בא לך במצב הזה לחבק ולנשק אותה וזהו. גם הצדדים המתוקים שלה הם מאוד חזקים. בסופו של דבר היא ילדה ממש כייפית. היא מלאת שמחת חיים, מדליקה כזאת. היא מוציאה הכל החוצה גם לטוב וגם לרע. בשבתות היא מארגנת שהבנות הגדולות שלי ירקדו וישירו איתה באמצע הארוחה ומכניסה חיים בכל".

 

הניגוד בין בתיה הכהה והגדולה פיזית לבין משפחתה של קלרה בולט. "אנשים מתעלפים כשהם שומעים שהיא קוראת לי אמא", צוחקת קלרה. "הניגוד בינינו גדול. הילדות שלנו היו קטנות ושחיפות".

 

במהלך השנה שחלפה, בתיה קיבלה משפחה תומכת ועזרה מקצועית. "בגלל ההזנחה היא סובלת מבעיה שפתית, אבל היא מאוד סקרנית וקולטת כל דבר", ממשיכה קלרה. "כשהקראתי לה סיפור על ילדה עם מגפיים, היא חלמה שיום אחד יהיו גם לה מגפיים. עכשיו אפילו בקיץ היא הולכת עם מגפיים לגן. היא הצליחה להדביק פערים ולמרות ההמלצה איתה הגיעה אלינו למסגרת של חינוך מיוחד, היא תעלה השנה לכיתה א' במסגרת רגילה. היא מאוד סקרנית ומאוד רוצה ללמוד וזה יותר חשוב מכל דבר אחר. היא מתעניינת באותיות ובמספרים ושואלת איך עובד כל דבר. היא ממש סופרת את הימים עד לכיתה א'".

 

"מה שמאוד בולט במשפחתה של קלרה", מספרת ויספלד. "הוא שהם דואגים שבתיה תקבל את כל המעטפת הטיפולית שהיא זקוקה לה. בולטת ההתעקשות שלהם שהיא תקבל את הטוב ביותר. במערכת היחסים שנוצרה, האמון ביניהם היה מיידי והיא כבר לא צריכה לבדוק אם הם שם עבורה.

 

"היא מאוד מחבקת אותם. הם מאוד אוהבים אותה. ברור להם שהם הולכים להביא אותה למקסימום שהיא יכולה להגיע אליו ושהיא תהיה איתם שנים. הם מראים לה קלטות באנגלית ומלמדים אותה המון דברים מעבר למה שהיא מקבלת בגן. הם מבקשים ממני כל מיני דברים שאני לא יודעת אם כל הורה אומן שם לב אליהם.

 

"הם חושבים על המעגל החברתי שלה, למי הכי טוב בשבילה להתחבר ולאיזה חוג אפשר לרשום אותה. זה יפה לראות את זה, כי אנחנו בתור הורים עוברים תהליכים של קבלת הילדים שלנו כפי שהם ולא לפי הציפיות שלנו. הם מקבלים אותה כפי שהיא, למרות שהיא מאוד שונה מהם וזה לא טריוויאלי במשפחת אומנה. הם הולכים עם החוזקות שלה ומצליחים".

 

רוצים לעזור לילדים?