למה ליבך כמו קרח?

"אני צריכה לזכור להגיד לוורד. הוא חודר בעיגולים קטנים, לבנים. הם רועדים על הרצפה ועל הסדינים ועל הקיר. ככה הטבע מצייר דברים". קטע מתוך הסיפור "בית", הלקוח מספרה החדש של אפרת דנון "קרח"

אפרת דנון, ילידת 1976, חיה ולומדת בלונדון. ספרה הראשון "דג בבטן" ראה אור במסגרת סדרת ספ ובשיתוף הספריה החדשה. הוא זיכה אותה בפרס נשיא המדינה בשיתוף האוניברסיטה העברית ליצירת ביכורים ל-2005. "קרח", ספרה השני שרואה עתה אור, הוא אוסף נובלות וסיפורים קצרים

 

בית

אני בבית. מתי התעוררתי? היינו על הדשא, אצל כרמלה, גם דוביק היה. עמד ליד המדרגות של המרפסת, וצחק. רציתי לחלוץ את הנעליים, אבל לא היה לי נעים. אחר-כך הייתי פה, למטה, בבניין. הבטתי למעלה וראיתי את האור בדירה של השכנים. החלון היה פתוח, יכולתי לשמוע קולות של דיבורים. לא הבנתי מה הם אומרים. אהרון היה אתי. הוא רצה לרוץ הלאה, אל הפרדסים. לא היה רחוב, רק פרדסים. היד שלו נשמטה מהיד שלי. התעוררתי.

 

אני בחדר-השינה. שקט. אני לא פוקחת את העיניים. הבית מלא חדרים דוממים. פעם היו החדרים מלאים רעשים, היום הם שקטים. לדוביק היה החדר שלו. לעמוס וגליה היה החדר שלהם, מזמן, כשהיו קטנים. עכשיו הם כבר גדולים ורחוקים ממני.

 

אני פוקחת את העיניים, לאט. מתבוננת באור שחודר חיוור מבעד לתריסים. אני צריכה לזכור להגיד לוורד. הוא חודר בעיגולים קטנים, לבנים. הם רועדים על הרצפה ועל הסדינים ועל הקיר. ככה הטבע מצייר דברים. אור וחושך. בפחם אפשר לצייר את זה. אני חייבת לזכור להגיד לה, לוורד.

"הגוף כבד, קשה לקום" (צילום: Index Open)  

 

אני צריכה לקום, זה לא טוב לשכב כל היום. אבל הגוף כבד. אני מעלה יד אחת ומניחה אותה מתחת לראש. העיגולים של השמש מטיילים על הרגליים שלי, מאירים אותן. רועדים-נרעדים על העור. עכשיו אביב, הכל פורח. צריך לפתוח את החלון, לתת לרוח להיכנס, לאוורר. העיניים נעצמות, אני נאבקת בהן. היד שלו נשמטה ממני, לפני שהספקתי לתפוס אותה. העיניים צריכות להישאר פקוחות. שיראו. יש עוד דברים לעשות היום.

 

עוד מעט אקנה פרחים. אחר-כך כרמלה תבוא לקחת אותי לארוחת-החג. יהיו אנשים, רעשים, ריחות. אבל עכשיו היום רק מתחיל. מה השעה? אצל גליה בכלל ערב. ואצל עמוס בוקר מוקדם. אהרון עוד ישן, מקופל כמו אוגר קטן. במחשב שמורות התמונות שלו. תמונות גדולות, צבעוניות. הפה שלו מחייך. יש לו שתי שיניים קדמיות. קטנות, מצחיקות.

 

הוא ילד צחקן. לבוש בצעיף ובמעיל, שלא יתקרר. ילד שמשחק בשלג. בלחיצה על העכבר המחשב מעביר את התמונות ברצף. הנה אהרון משחק בכדור. אהרון מתנדנד. אהרון צוחק למצלמה. אהרון על הידיים של עמוס. ברקע עיר זרה. המדרכות שלה שחורות. אהרון כל-כך גדול על מסך המחשב, עד שנדמה כאילו אפשר לגעת בו. יש לו עיניים סקרניות. בטלפון הוא אומר לי: "אני יודע יְטַפֵּס יְבַד". הקול שלו קרוב, בתוך האוזן שלי. אני רוצה לחבק אותו.

 

עוד מעט כרמלה תבוא וניסע באוטו שלה למושב. הסלון אצלה יהיה מסודר יפה, כמו תמיד, עם מפה לבנה ונרות לבנים גדולים. אני חושבת על האוכל ונהיית רעבה. כולנו נהיה נקיים, רחוצים, יפים. האור של הנרות יאיר אותנו. נשיר יחד. "מה נשתנה הלילה הזה, מכל הלילות?" נעמי הקטנה תשיר את הקושיות. ואולי תתבייש? לפעמים הם מתביישים, הילדים. גם גליה, כשהיתה קטנה, התביישה. היתה מצמידה לחי לכתף, "לא רוצה".

 

לא הכרחנו, מה פתאום. לא מכריחים. אם אהרון היה מגיע לארוחה הוא היה שר. היה פותח את הפה הקטן, עם השיניים הקטנות, המצחיקות, נעמד על הכיסא ושר לנו בקול חזק. בטלפון סיפר לי שהוא מכיר את המלים. אפילו שר לי קצת. עזרתי לו במקומות ששכח. ברקע שמעתי את עמוס אומר: "תגיד שלום לסבתא, אנחנו הולכים להתקלח". שלחתי לו נשיקות. נישקתי את השפופרת.

 

מהמיטה אפשר לראות את קצה המסדרון. הדלת פתוחה. אני לא אוהבת שהדלתות סגורות. אני תמיד משאירה אותן פתוחות. כשגליה ועמוס היו קטנים לא הרשיתי להם להסתגר בחדר. הוצאתי את המנעולים עם מברג. בשביל מה לסגור? דלת זה כמו קיר, ופה זה בית אחד, משותף, בלי סודות. עמוס היה חומק מן הבית בערבים ויוצא להסתובב ברחוב ולעשן.

 

בן כמה היה אז? השנים מתערבבות לי. אולי חמש-עשרה. לא הסכים להסתפר, השיער היה גולש לו על הכתפיים. גליה היתה מַפְנה לי את הגב, יושבת אל שולחן-הכתיבה בחדר. שניהם אמרו שהם לא יכולים להזמין חברים הביתה. בגלל הדלתות הפתוחות. בעצם גליה אמרה. היא נעמדה ליד מכונת-הכביסה וחזרה על הדברים בלי לצעוק, רק העיניים שלה היו מלאות כעס.

אפרת דנון (צילום: מוטי בירן)

 

דוביק לא נהג לשוטט בערבים. הוא היה מתיישב בחדר שלו ובונה את דגמי האוניות. אוניות גדולות, עם מפרשים לבנים. הכל כמו בחיים, רק מוקטן. חביות, חבלים, ספסלים. הוא היה מדביק ומשייף וצובע. האונייה הגדולה מונחת על המדף בסלון. קפואה. פעם ניסיתי לצייר אותה. הנחתי את בלוק הדפים על הברכיים, הצבתי את הכיסא מולה, באמצע הסלון. אבל התקשיתי עם המפרש. הקפלים שלו, התנועה המדומה של הרוח. איך אפשר לצייר תנועה בחפץ דומם?

 

העיגולים מתחזקים. האור שלהם נעשה צהוב יותר. היום הולך ומעמיק. זה יום חדש. צריך לצאת אליו, לקבל אותו. צריך למלא אותו בתנועה זריזה. אני מתרוממת לישיבה. מה השעה אצל גליה? ואצל עמוס? אני מסיטה את השמיכה, ומורידה את שתי הרגליים לרצפה. המגע קריר. אני מתרוממת לאט, נמתחת קצת. הגב כואב. אסור לשכב, צריך לזוז כל הזמן, השכיבה לא עושה לי טוב.

 

אני לוקחת שאיפה גדולה, פותחת את החלון ואת התריס. מסתנוורת. כמה אור. כאן היום מתחיל בלי רחמים, בבת-אחת. לא כמו אצל עמוס. שם גם בצהריים האור חיוור, ואחרי-הצהריים הוא נגמר. החושך יורד, סמיך ואטום. ואיך האור אצל גליה?

 

אני כבר לא זוכרת. הביקור האחרון שלי אצלה היה כל-כך מזמן. אז עוד גרה בדירת סטודיו קטנה מעל מכבסה. אני ישנתי במיטה והיא על הספה. בבקרים היתה יוצאת מוקדם, היה חורף. השַׁיִש במטבח קפא. מהחלון של המטבח היה אפשר לראות גגות של בתים מכוסים שכבה לבנה של שלג.

 

הייתי עומדת במטבח ומחכה לה. היא היתה חוזרת עייפה, חיוורת, עם עיגולים שחורים מתחת לעיניים, מניחה את התיק בפתח הדירה ונכנסת לאמבטיה, נסגרת שם המון זמן, בשקט. אני לא יודעת מה עשתה שם. בקושי דיברה אלי. הייתי אומרת לה שתנוח קצת, שהיא עובדת קשה מדי, שהקור הזה עושה לה לא טוב. אבל היא היתה מתעלמת ממני, רק פולטת, "אמא, די", ואחר-כך אוטמת את הפנים שלה כמו מסֵכה.

 

אני נעמדת מול הכיור באמבטיה, פותחת את הברז, חופנת מים ומתיזה על הפנים. שוב ושוב, שיתעוררו. מספיק עם הפיהוק הזה. כל הזמן הפיהוק הזה. אני מצחצחת שיניים. האביב התחיל, זה ערב חג היום. עוד מעט כרמלה תבוא. יהיו אור ורעש, קולות וצלילים.

 

אני מרימה את השפופרת ומחייגת לגליה. המספר ארוך, אבל אני זוכרת אותו בעל פה. אני מחכה לשמוע את הקול שלה. הטלפון מצלצל. אני סופרת את הצלצולים. חמישה, שישה, שבעה. מה השעה שם עכשיו? אולי יצאה? המשיבון עונה. הקול של גליה, באנגלית. צרוד קצת. היא משתעלת. אני מחזיקה את השפופרת ומחכה לביפ. אחרי הביפ אפשר לדבר אליה.

 

אני אומרת: "גליה, איפה את? מה השעה אצלך? גליה, כאן אצלנו זה ערב חג. פסח. עוד מעט כרמלה תבוא לקחת אותי. מה שלומך? גליה, אני לא יודעת מה השעה אצלך. פה בוקר מוקדם. עוד לא פתחתי את כל החלונות. נשיקות מאמא". אני מניחה את השפופרת וממשיכה לעמוד עוד קצת ליד הטלפון, מחכה שאולי הוא יצלצל פתאום. הבטן מקרקרת לי מרוב רעב. אולי אצלצל גם לעמוס? האצבעות מדגדגות לי. עוד מעט. עוד מעט. אני אדבר עם אהרון, אאחל לו חג שמח.

 

גם במטבח הכל עומד. החפצים לא זזים בלילה אם אף-אחד לא מזיז אותם. אני ניגשת לארגז-הלחם ומוציאה ממנו שתי פרוסות, ומן המקרר אני שולפת קוטג', חלב וביצה. אני לוקחת והדברים נלקחים. אין התנגדות. רציתי לקנות לאהרון מתנה לחג גלובוס עם מנורה בתוכו, כדי שיוכל לדעת איפה נמצאת ישראל.

 

תכננתי לקנות, לארוז ולשלוח לו לשָׁם כדי שיקבל חבילה גדולה עטופה עם סרט, ושעמוס יגיד לו שזה ממני. אבל עמוס התרגז על כל העניין ואמר שגם ככה הילד מקבל יותר מדי מתנות. ההורים שלה הם אלה שמפנקים אותו. איך קוראים לה? ליסה? הם גרים קרוב אליהם. מבקרים אותם הרבה.

 

אני מניחה הכל על השולחן, ממלאה את הקומקום במים. שמה את הביצה בתוך סיר על הכיריים ומדליקה את האש. אחר-כך מגיע תור הקפה. ארוחת-הבוקר היא הכי חשובה. היא נותנת לי כוח לכל היום. חשוב שיהיה כוח. לצאת, להיפגש, לצייר. בקבוצה של ורד אנחנו שמונה. חלק צעירים שמדברים מהר ואני לא מבינה אותם. ורד מסבירה לאט. עוד מעט נתקדם מפחם לצבע. נלמד לצייר עם אקריליק. נלמד לצייר את העולם שבחוץ, עם כל הצבעים והאורות. נצייר עצים, פרחים, בניינים.

 

אני אוכלת את הביצה וגם מורחת לי קוטג' על פרוסה. אני צריכה לזכור לרדת לגברת וינשטיין, לתת לה משהו לחג. הילדים שלה לא באים. היא לבד. כל שנה אני ניגשת. מברכת בחג שמח ונותנת משהו. עוגיות, עוגה. השנה הכנתי לה עוגת שקדים וקניתי עוגיות של פסח. יש גם שכנים חדשים בבניין. זוג צעיר. אני רואה אותם רק בחדר-המדרגות, שלום-שלום, וזהו. עוד לא הכרתי אותם.

 

הם לא דיברו אתי ולא עלו אלי להגיד שלום, להציג את עצמם. יש להם ילד אחד, קטן. הוא יושב לפעמים על הרצפה בחדר-המדרגות. לבד. הם הולכים לישון מאוחר. עד אמצע הלילה אני שומעת את הצעדים שלהם. וגם קולות של דיבורים. אני לא מבינה מה הם אומרים, רק שומעת את הקולות. מישהו מזיז רהיטים? ככה זה נשמע. שם החפצים זזים, מתערבבים, לא נחים כל הלילה ומחכים כמו אצלי.

 

אני מניחה את הכלים בכיור ונעמדת ליד הטלפון. בלי לחשוב אני מרימה את השפופרת ומחייגת. גם את המספר של עמוס אני יודעת בעל-פה. זה מצלצל. אני מדמיינת את אהרון רץ לטלפון. יש לו נעלי-בית חמות. פיג'מה כחולה יפה עם ציורים. עוד מעט אני אשמע את הקול שלו.

 

"הלו?"

זאת היא. אני לא אוהבת לדבר איתה. היא מדברת רק אנגלית במבטא כבד ואני לא תמיד מבינה מה היא אומרת.

"הי, ליסה?" אני שואלת, משתדלת לא לצעוק. מנסה לחייך.

"יֶס?" היא אומרת, לא מזהה אותי.

"אִיטְס דליה, עמוס'ס מָאדֶר", אני אומרת, חלש מדי.

 

"הוּ?" היא שואלת.

"דל-יה", אני חוזרת, "עמוס'ס מָאדֶר", אני צועקת עכשיו, הקו משובש.

"אוֹה, הי דליה, הַאוּ אָר יוּ?" היא שואלת, אבל הקול שלה עייף וחסר-התלהבות.

"אַיי אֶם פַיין, טֶנְק יוּ, הַאוּ אָר יוּ?"

"פַיין, פַיין", אומרת, ולא מוסיפה. מה עכשיו? אני שומעת את השקט נמתח בינינו.

"אָר יוּ לוּקִינְג פוֹר עמוס?"

 

"יֶס, עמוס אֶנְד אהרון", אני עונה ומחייכת חיוך רחב אפילו שהיא לא יכולה לראות אותי. פגשתי אותה

רק פעם אחת, עוד לפני שאהרון נולד. מיד אחרי שהתחתנו. הוא התקשר לספר לי על החתונה ככה, כאילו כלום. קניתי כרטיס ובאתי לבקר, הייתי במלון ההוא, שהחימום בו לא פעל. הלכנו לאכול ליד האוניברסיטה של עמוס, במקום שהגישו בו נקניקיות עבות. ליסה אכלה הרבה כרוב לבן ולא ניסתה לפתח שיחה, רק ענתה על שאלות. מדי פעם העבירה את כף היד שלה על הגב של עמוס.

 

מעֵבר לקו נשמעים רעשים. "דֵיי אָר סְטִיל סְליפִּינְג", היא אומרת, "אִיטְס וֶרִי אֶרְלִי הִיר", טון הדיבור עדיין מנומנם.

"רִילִי? ווֹט אִיז דֶה טַיים דֶר?" אני שואלת, ומנסה לחשב את הפרשי השעות. נדמה לי שצריך להיות בערך שבע. לפעמים אהרון כבר ער בשעות האלה.

"אִיטְס קְווֹרְטֶר טוּ סֶבֶן, יוּ ווֹנְט מִי טוּ טֶל הִים טוּ קוֹל יוּ לֵייטֶר?" היא שואלת, כבר רוצה לגמור את השיחה.

"יֶס, פְּלִיז, טֶל הִים טוּ קוֹל מִי".

"אוקיי, אַיי וויל, גוּד בַּיי דליה", היא אומרת ומנתקת לפני שאני מספיקה לענות.

 

מתוך הסיפור "בית"/ מתוך הספר "קרח", מאת אפרת דנון, סדרת ספ, הוצאת הקיבוץ המאוחד