חייל מילואים מציג: "אלם קרב"

"ללא אימון, ללא הסבר תיאורטי על מה שעתיד להתרחש, ועם נשק שלא ידעתי לפרק נשלחתי צפונה בגיוס המילואים הראשון של מלחמת לבנון השנייה". יוני לוי, חייל מילואים במלחמת לבנון השניה מסביר מה הביא אותו ליצור את "אלם קרב"- פסל ענק של חייל מפלסטיק המרותק למקומו

יוני לוי פורסם: 18.07.09, 13:18

בקיץ 2006, בין השנים א' ו-ב' בלימודי במרכז האקדמי ויצו חיפה, נקראתי לשירות המילואים הראשון שלי מאז שהשתחררתי מצה"ל. בשירותי הסדיר הייתי שליש מפח"ט בחטיבת שריון, למרות הפרופיל הנמוך, הגשתי בקשה להכרה כ"חריג יחידות שדה" מתוך רצון להתנדב לחטיבת הצנחנים.

 

חטיבת הצנחנים סירבה לאפשר לי לעבור גיבוש ונשארתי בתפקידי כשליש. בבואי לבקו"ם להשתחרר, קצינת המיון הבחינה באפשרות לשבץ אותי ביחידת שדה וכך הגעתי לחטיבת אלכסנדרוני, שם הוצבתי בפלוגה ותיקה של לוחמי "גולני" לשעבר.

 

ללא אימון, ללא הסבר תיאורטי על מה שעתיד להתרחש, נשלחתי צפונה בגיוס המילואים הראשון של מלחמת לבנון השנייה, קיבלתי נשק שלא ידעתי לפרק, ציוד שנראה כאילו שימש את החיילים במלחמת לבנון הראשונה, מעט מאוד אנשים עם שפה משותפת ובעיקר תחושת הפקרות נוראית והרגשה שאתה למעשה לבד.

 

מדי לילה, נשלחתי לעמדת שמירה חשוכה ומבודדת, ללא אמצעי תקשורת ובניתוק

משאר החיילים במוצב. באותם לילות חוויתי מספר אירועים, מהם סבלתי תקופה ארוכה: סיוטים, חוסר שינה ובעיקר מחסור באנרגיה ושמחת חיים. רק לאחר שנתיים התחלתי לטפל בעצמי באופן פרטי ואני מטופל עד היום.

 

היות ושירתתי במלחמה במעגל השני או השלישי שלה, לא הרגשתי שיש לגיטמציה לרגשות שלי. אנשים שפגשתי באותה תקופה נכנסו לעומק השטח, וחוו חוויות שונות משלי, כנראה קשות יותר. התחושה היתה שלהם יש חוסן מנטלי. הרגשתי חלש, הרגשתי פחדן, כעסתי על עצמי שהיה לי קשה. 

 

לא סיפרתי, העדפתי לסבול בשקט מאשר שאנשים יחשבו שאני חלש. את התחושה הזאת סחבתי המון זמן. זה פגע בהמון מישורים בחיים. בחיי חברה, קשרים רומנטים, האינטרקציה שלי עם אנשים השתנתה. הייתי עצבני יותר, חשדן יותר, לא סמכתי על אף אחד מלבדי וחסמתי כל מי שניסה להיכנס לתוך הראש שלי. לא האמנתי שהם יבינו.

"העדפתי לסבול בשקט מאשר שאנשים יחשבו שאני חלש"

 

בעקבות קורס תלת-מימד בנושא: עיצוב, אקטיביזם, מרחב ציבורי, בהנחיית טרי שרויאר ואוהד אלימלך, החלטתי 'להיחשף" לפתוח את הפצע, ולחקור אותו יותר לעומק מבחינה רגשית. מבחינתי הפרוייקט שם לעצמו מטרה להעלות את המודעות לתופעה ולא לבקר את הממסד.

 

המנחים שלי עודדו אותי לאורך כל התהליך וכך נוצר "אלם קרב" שמתרחב בפרוייקט הגמר שלי גם לרומן גרפי אותו אני מפתח מיומן זכרונות שרשמתי במלחמה. "אלם קרב" הוא פסל של חייל צעצוע ענק, חלק מפרויקט הגמר שלי. הצבתו של הפסל ברחבי הארץ היא פעולה אקטיביסטית הקוראת לביצוע שינוי תפיסתי - חברתי בכל הנוגע לתופעת הפוסט טראומה בישראל.

 

הפסל הוא חייל צעצוע ענק (1.80 מ' גובה, כ- 60 ק"ג) כשהרעיון מאחוריו מתבסס על האופן בו חיילים פוסט טראומתים רואים את העולם: בצורה קשה ומעוותת ולמעשה "סוחבים" איתם פיסת זכרון שמגבילה אותם לאחר הלחימה (לכן רגליו של חייל הצעצוע מולחמות כדימוי לאותו זיכרון שכובל אותך ולא משחרר ממך). גודלו של הפסל מסמל את העצמת הרגשות הנובעים מזכרונות אלו.

 

הרעיון מאחורי הפסל מתבסס על האופן בו חיילים פוסט טראומתיים רואים את העולם: בצורה קשה ומעוותת ולמעשה "סוחבים" איתם פיסת זיכרון שמגבילה אותם לאחר הלחימה (לכן רגליו של חייל הצעצוע מולחמות כדימוי לאותו זיכרון שכובל אותך ולא משחרר ממך). גודלו של הפסל מסמל את העצמת הרגשות הנובעים מזיכרונות אלו. השם אלם קרב, נובע מקשר השתיקה, מההכחשה וההתעלמות הסביבה מהבעיה.

 

הפסל הוצב בחודש שעבר בשדרות רוטשילד בתל-אביב. היה חשוב לי להציב אותו דווקא בתל-אביב, בגלל כל השיח הציבורי שהתנהל באותו קיץ, בה ביקרו את תושבי העיר כחלק מ"בועה" אדישה שמנותקת מהלחימה בצפון. בזמן הצגת הפסל מתנדנבי עמותת נט"ל (נפגעי טראומה על רקע לאומי) יתנו הסבר לקהל הרחב באשר לתופעת הפוסט-טראומה בקרב חיילי המילואים, היקפה הגדל בחברה הישראלית (כ-10% מהמערך הלוחם) והסימפטומים שלנו, חיילים שלקו בהלם קרב. אני רואה בהצבת הפסל ברחבי הארץ פעולה אקטיביסטית הקוראת לביצוע שינוי תפיסתי - חברתי בכל הנוגע לתופעת הפוסט טראומה בישראל, בשאיפה שלא יהיו עוד חיילים שיחושו כמוני.