אחרי תקופת בצורת שנראתה לי כמו נצח, חזרתי השבוע לכבוש. קשה לתאר מה עבר לי בראש אחרי שזה סוף סוף קרה. רק בלילה, בבית מול הטלוויזיה, קלטתי גם עד כמה החברים שלי בבית"ר שמחו בשבילי אחרי שהכדור נכנס. שמחו באמת, מהלב, שמחה של קבוצה שרוצה יותר מהכל להצליח ביחד. עכשיו נותר לי רק לקוות שהסכר נפרץ והמבול יבוא אחריו.
כשקלטתי את הפירגון האדיר והשמחה, הבנתי שהדברים האלה הם שמביאים אליפות. משחק לא קל היה נגד ראשון לציון, אבל אחריו אני חושב שבהחלט אפשר כבר לדבר על שינוי מגמה בבית"ר, על רוח חדשה שבהחלט יכולה לדחוף אותנו הכי רחוק שאפשר.
הגיע הזמן להודות שהשיטה של אלי גוטמן פשוט עובדת ורואים את זה קודם כל בטבלה. עם הזמן בית"ר גם תבריק ותשטוף את המגרש. בינתיים, לפחות כל קבוצה בליגת העל יודעת שכדי לנצח אותנו צריך קצת יותר מסתם יום טוב.
כשנגמר המשחק נגד ראשון לציון מיהרנו לראות את מכבי חיפה בטלוויזיה. היינו מתוחים. קווינו שזה ייגמר לפחות בתיקו. לשמחתי זה אכן מה שקרה והפער עתה הוא רק עניין של הפרש שערים.
אבל עכשיו גם אנחנו צריכים להתגבר על אותה משוכה גבוהה ששמה מכבי ת"א. קבוצה כשרונית, עם שיטה וקהל חם ותומך, שעשתה למכבי חיפה חיים מאוד קשים. אני מקווה שנצליח מול מכבי ת"א ביום שני הקרוב בבלומפילד ונישאר חזק במאבק האליפות.
עוד לפני שהראש מתמקד באבי נמני, טל בנין וחבריהם, יש לנו היום (ג') את בני יהודה ואלי אוחנה בחצי גמר גביע הטוטו. אם יש מי שחושב שמדובר בעוד משחק אימון, הוא טועה ובגדול ובעיקר לא מכיר את אלי גוטמן. אצלו כל משחק חשוב, וכל תואר הוא סוף העולם. למרות כל הסנטימנטים לאלי ולשכונת התקווה, נעלה היום במטרה אחת - לנצח ולהמשיך בגביע הטוטו. רק אחר כך נשוב להתמקד בליגת העל.