ספייק לא

"זרובבל" של שמואל ברו הוא סרט מעניין, מלא תפניות עלילתיות מלודרמטיות שלא היו מביישות סרט של אלמודובר, אבל סובל מבוסריות

יש לי עניין ללמד זכות על "זרובבל", שאומנם הופק כדרמת טלוויזיה וככזה הוקרן לראשונה בפסטיבל חיפה, וכשידור טלווייזיוני דומני שאפשר היה למצוא בו ערכים גבוהים יותר מאשר בצפייה המחייבת בקולנוע. אך גם כסרט – בייחוד בתוך אקלים סינמטקי, פסטיבלי, במסגרת חיפוש אחר קולות אחרים – אפשר למצוא בו עניין מסוים, גם אם נדרשת כלפי הסרט סלחנות.

 

במידה רבה, "זרובבל" דומה מאוד לסרט "18 ק"מ" עליו כתבתי כאן לפי כמה שבועות. שניהם סרטים בוסריים מאוד, סטודנטיאליים, שעיקר כוחם בעובדה שיוצרם מתאר בהם את סביבתו הקרובה. לכן נדמה שלמרות עילגות מסוימת, או חוסר רהיטות קולנועית (עניין של ניסיון שעוד יצטבר), יש לסרטים האלה ממד של "מסמך", ושהערך החברתי שלהם עולה על ערכם הקולנועי.

 

אך למרות כל זה, אל תצפו ל"אותנטיות" ב"זרובבל". הסרט מלא תפניות עלילתיות מלודרמטיות שלא היו

מביישות סרט של אלמודובר: רומן אסור, בעל מכה, הריון לא רצוי, אב מתכחש. דווקא נקודת המוצא עליה משווק הסרט – זו של הילד שחולם להיות "ספייק לי האתיופי" ולתעד את משפחתו (תחילה במצלמת צעצוע ובהמשך במצלמה אמיתית) – דווקא הקו העלילתי הזה, שהיה יכול להיות כה מקורי, ננטש מהר מדי. אז מה נותר?

 

סרט שעוסק ברצון הנואש של הקהילה האתיופית להשתלב בישראל, ובכך שהנואשות הזאת מולידה קרעים, תסכולים וטרגדיות. מהחשיפה שהסרט הזה מאפשר, נדמה שלקהילה האתיופית מגיע סרט עלילתי (כי דוקומנטריים כבר היו די) מטלטל ויוצא דופן. "זרובבל" הוא אולי טיוטה ראשונית לסרט כזה, שכבר הגיע הזמן שייעשה.

 

"זרובבל". במאי: שמואל ברו. שחקנים: מאיר דסה, אסתר רדה. 70 דקות