אנחנו חיים בחברה שזוגיות בה היא נורמה, בעיקר לאנשים שחצו את גיל 30. אז נכון שבניגוד לימים עברו, בהם אם לא התחתנת עד גיל זה היית חריגה כמו כדור פלאפל במסעדת סושי, הדברים מעט השתנו, אבל עדיין יש תפישה ש"משהו לא בסדר" עם אנשים שאינם נמצאים בזוגיות בגילים כאלה, ובעיקר אם הם ממין נקבה.
וכך, בשיחות שונות אני שומעת מבחורות שנמאס להן לתור אחרי זוגיות רק מפני ש"החברה חושבת שאני צריכה להתחתן" או כי "כל זמן שאני לא בזוגיות, אנשים מתייחסים אליי כאל מוצר סוג ב' שצריך לעבור תיקון". משפטים כאלה מיד מביאים אותי לטעון: "אבל אנחנו לא מחפשים זוגיות בשביל החברה שמסביב! אנחנו מחפשים זוגיות כי... למה לא?"
אבל ככלל אני מאמינה שמעשים מהותיים בחיינו צריכים להיעשות כמענה לשאלה "למה כן?" ולא לשאלה "למה לא?". צריכה להיות סיבה שתגרום לנו לפנות זמן בלו"ז צפוף ולתת מקום למחשבה ולרצון על זוגיות. הסיבה הזו, שהיא הקטליזטור שגורם לנו לקום מהספה אחרי יום קשה ולצאת לפגוש אדם פוטנציאלי, משתנה מאדם לאדם.
מי לא מכיר את ה"בקרוב אצלך" שמלווה כל חתונה משפחתית כמו קוקטייל בתפריט הבר האקטיבי. גם אם סבתא לא נולדה ממש בוורשה, זה לא ימנע ממנה להגיד משפטים כמו "נו, אני אזכה לראות ממך נין?". אגב, פעם ניסיתי להסביר לסבתא שבשביל נין אני לא צריכה להתחתן. זה עבד בדיוק לשתי דקות. לחץ משפחתי יהיה קיים בכל משפחה בה רוצים את "טובתך", בלי לחשוב שגם את בעצם רוצה את טובתך, רק שהוא עוד לא הגיע אליך, אולי כי הוא לא שמע גלג"לצ ותקוע בפקק באיילון.
אני לא יודעת אם חברה ליברלית קשורה למיקום גיאוגרפי, למשל פרובינציה מול עיר גדולה, או לקבוצות התייחסות כמו מקום עבודה, חבר'ה או בליינים במקומות מסויימים. כך או כך, גם אם נדמה שאנחנו מוקפים בחברה הכי ליברלית, עדיין חושבים שרווקה היא כביש שיש להעביר עליו מכבש כדי לתקן אותו. החברה הסובבת תציע הצעות ייעול ("מה עם חוג סלסה למתחילים? שמעתי שיש שם גברים איכותיים") תיתן פתרונות ("בת דודה שלי מצאה את אהבת חייה באתר היכרויות") ולא תהסס לנקוט אמצעי הפחדה ("בעוד עשר שנים אל תבואי אליי שאבחר לך שם לחתול").
מידי פעם יש בערוץ תגובות של גברים הטוענים שכל הנשים מחפשות ארנק ולא בן זוג. אני מניחה שיש כאלה, כמו שיש כאלה שמחפשים אשה שתבשל להם. למען הסדר הטוב רק נבהיר שזה לא אומר שכל הנשים מחפשות מישהו שישלם עליהן בדייט ובמהלך החיים המשותפים אחריו. האמת? רוב הנשים לא כאלה, אבל עדיין יש כאלה שכסף מהווה עבורן תמריץ למצוא בן זוג. אגב, לא בהכרח שישלם עליהן, אלא כי לפעמים החיים בשניים הם עסקה כלכלית משתלמת: האור ממילא דולק, אז חשבון החשמל נחלק לשניים, כנ"ל הביטוח לאוטו, החיבור לכבלים, וכמובן שכר הדירה. וכן, יש גם כמה כאלה שמחפשות כרטיס אשראי מהלך, ויודעים מה? יש גם גברים שמתאים להם להיות בסטטוס הזה.
סקס הוא צורך גופני. כשנמצאים בקשר סקס הוא גם צורך רגשי ואינטימי, אבל זה לא מבטל את העובדה שגם בהיעדר זוגיות לא מתבטל הצורך בסקס. הוא פשוט שם. אבל יש אנשים שלא עושים סקס מחוץ למערכת יחסים. כן, גם בחורים. זה ה"אני המאמין" שלהם לגבי תפישתם את גופם ואת גוף הפרטנר/ית שלהם בפרט וסקס בכלל. אנשים השייכים לקבוצה הזו, כיוון שהצורך בסקס לא מתאדה אצלם אלא פשוט לא ממומש, יחפשו זוגיות באינטנסיביות גדולה יותר, בניסיון למצוא פרטנר מיני קבוע.
בדידות היא אחד המצבים הקשים שאדם יכול לחוות. במצבים קיצוניים היא יכולה להגיע לכאב פיזי שמערבל את הבטן או מפלח את בית החזה. בדידות היא תחושה של היות האדם לבד בעולם, בלי נפש שתבין אותו, תחזק אותו בזמנים קשים או תחייך איתו בזמנים טובים. אנשים שבדידותם קשה עליהם מנשוא יחפשו זוגיות כפתרון לבדידותם, לא בהכרח כדי לפתור את בדידותו של זה שמולם. אגב, זוגיות לא בהכרח פותרת בדידות, ויעידו על כך אנשים שחווים בדידות גם בתוך קשר. אבל אנשים שזו הסיבה שמניעה אותם לחיפוש קשר יעדיפו את הבדידות המשותפת.
"אני חושב, משמע אני קיים" אמר דקארט. אנשים בימינו חושבים הרבה על הגשמה עצמית בקריירה, על מציאת אושר פנימי ועל קיומם כאינדיווידואלים. זו משימה קשה למצוא את הדרך בה הפוטנציאל האישי יתממש בצורה מירבית. קשה עד כדי כך, שיש אנשים שנוסעים רחוק כדי למצוא את עצמם. ואז מגיע פתרון האינסטנט, דרך הזוגיות, בבחינת - אם לא מצאת את עצמך אחרי סדנת שתיקה מול ההימאליה, לפחות תמצה/י את עצמך בקשר זוגי. לפעמים כנראה קל יותר להגיד מה שאת מחפשת בחיים זה בעל שלושה ילדים וסלון מלהגיד שאת מחפשת את עצמך.
להטיל ספק בתקפותה של כל אחת מהסיבות האלה למציאת פרטנר משמעו להיות שיפוטיים. על פניו נראה שבחירה רק באחת הסיבות היא בעייתית, שכן נראה שזוגיות היא דבר מורכב מכדי שתענה רק על צורך אחד, בעוד שאם כל הסיבות מתקבצות לכלל חיפוש אחד המצב הגיוני יותר. אבל כיוון שאני לא מאמינה בשיפוטיות, ומאמינה שלכל אדם זכות לנהל את חייו לפי הסיבות שלו, אין אני חושבת שאלה סיבות לא טובות או לא נכונות. מה שנכון לאחד לא נכון לאחר, ומה שטוב לאחד מאוד גרוע לאחר. כשזה מגיע אליי באופן אישי, התמונה אחרת.
הגברים בחיי, או לחילופין אלה שאני מנסה להכניס לחיי, אינם ממוצבים בהקשרים שהוזכרו. אני מניחה שזה עניין של גיל, סביבה, פיתויים מזדמנים או פשוט תפישה של זוגיות. אילו זה מבחן אמריקאי, הייתי מסמנת "אף אחת מהתשובות אינן נכונה".
לי אין סיבה יחידה לחיפוש אחר זוגיות. אני מחפשת מישהו לשמחה משותפת, לניגוב דמעות הדדי ולאינטימיות בגוף ובנפש. לא כי הסביבה חושבת שככה אני צריכה לחיות, אלא כי הגעתי למסקנה הזו אחרי שאני חשבתי על הדברים והחלטתי מה אני רוצה, רצון שגורם לי לצאת גם בערב מיוזע למסע חיפושים אחרי בחור ראוי. ובפרפראזה על דקארט - אני חושבת, משמע אני מחפשת.