כמוהו, היא העדיפה את החלום על פני המציאות

חלפה בה מחשבה ללכת אליו ולהתוודות אבל היה ברור שזה לא באמת יקרה. עכשיו הוא עמד מולה במבט כחול משתאה שמנסה להבין מי היא. הם נכנסו. הוא הדליק את האור ושניהם התיישבו על הספה הירוקה. דירת רווקים טיפוסית, חשבה. סיפור

"עדו, עדו, עדו...", גלגלה את שמו על שפתיה כדי לטעום עוד קצת מהזיכרון המתוק לפני שהוא מתערפל במוחה. אחר כך היכו בה הדברים שאמר לה. "אני לא טוב לנשים" וגם "אף פעם לא הייתי חלק מהעולם שלך, את לא מכירה אותי. לך היו מחשבות עם עצמך שלא היו קשורות לכלום".

 

היא ידעה שהוא צודק, ידעה את זה עוד לפני שהלכה אליו, אבל כל כך רצתה לגעת בחלום העיקש הזה שנקרא עדו. היא זוכרת איך הלכה לביתו והתדפקה על הדלת הלבנה. הוא פתח והיא ראתה אותו בדיוק כמו שזכרה שבע שנים קודם לכן, בבסיס מושלג בחברון, כשהיא מתרחקת ברכב שלקח אותה לפיקוד מרכז להצבה מחדש.

 

רגע לפני שעלתה לרכב חלפה בה מחשבה ללכת אליו ולהתוודות, אבל היה ברור שזה לא באמת יקרה. אף פעם לא היתה אמיצה ועכשיו פחות מתמיד. עכשיו הוא עמד מולה, בבגדים אזרחיים ובמבט כחול משתאה שמנסה להבין מי היא. הם נכנסו. הוא הדליק את האור ושניהם התיישבו על הספה הירוקה. דירת רווקים טיפוסית, חשבה.

 

עדו הביא שתי כוסות בירה. "אז מה", קטע את מחשבותיה, "למה רצית להיפגש איתי?".

 

"אתה בטח לא זוכר אותי", אמרה.

 

"לא", הודה. "אני לא זוכר כלום מהתקופה ההיא. רק כמה פקודות בקשר ואת הפקידה הפלוגתית שהיתה מביאה לנו קפה בכוסות פלסטיק קטנות".

 

היא לא ציפתה לזה. לא שהיא הופתעה שלא זכר אותה, אבל שלא יזכור שום דבר מהגזרה ששרת בה כסמ"פ במשך שלוש שנים.

 

"למה בקשת להיפגש איתי?", חזר על השאלה, "את בדרך כלל מתקשרת לאנשים בשעה מאוחרת ואומרת להם שהייתם יחד בצבא לפני שבע שנים, ועכשיו אתם חייבים להיפגש?".

 

פשוט ניגשה לטלפון וחייגה את המספר שלו

ענבל שתקה. כשהתקשרה אליו לפני כמה שעות לא תכננה מה להגיד לו. היא פחדה שאם תחשוב יותר מדי, בסוף לא תעשה את זה. אז פשוט ניגשה לטלפון וחייגה את המספר שלו, על החיים ועל המוות.

 

עיניו של עדו טיילו לאורכה. "את ילדה יפה", העיר. היא חייכה.

 

"לפחות יש לנו משהו במשותף", אמרה. עכשיו היה תורו לחייך. הגברים פגיעים לא פחות למחמאות. היא ידעה את זה.

 

"ענבל", קולו הפך לשקט, "את, באת לכאן למטרה רומנטית?". היא הביטה בו ושניהם פרצו בצחוק. היא לא חשבה שהוא טיפש, והיה צריך להיות טיפש גמור בשביל לא לנחש מה היא עושה אצלו בשעה כל כך מאוחרת בלילה.

 

מכאן כבר הכל היה יותר פשוט. היא ספרה לו על הערב שנפגשו לראשונה. היא היתה חיילת חדשה בבסיס. הציבו אותה בתורנות לשכה. היא האזינה לקשר. לא שמעה שמישהו נכנס עד שפתאום הרגישה ידיים נכרכות סביב מותניה. זה היה הסמח"ט. הסמח"ט שכבר הספיקו להזהיר אותה מפניו. היא הספיקה עוד לשמוע אותו אומר "לא ידעתי שיש לנו בבסיס חיילות קטנות כל כך", ואז ברחה מהחדר בבכי, רצה לש.ג. ונתקלה בו.

 

אף פעם לא קיבלה תשומת לב כזו

כשראה אותה בוכה לא שאל הרבה שאלות, רק ניגש לג'יפ שלו והביא משם שוקולד וקנקן גדול של תה. אחר כך ישב ודיבר איתה. אף פעם לפני זה לא קיבלה תשומת לב כזו. בפעם הראשונה חשה נוח מספיק בחברת גבר בשביל לשפוך את ליבה. בלי לחשוש שלא יבין אותה. בלי לפחד שהוא רוצה לקבל משהו ממנה.

 

אחרי שנרגעה מהבכי הוא הציע ללוות אותה. בלי לדעת למה ענתה לו שאין צורך. למחרת רצתה שימשיכו בשיחה הלילית שלהם, אבל לא היה לה אומץ לגשת אליו וגם לא באף אחד מהימים הבאים. עד שבסוף העבירו אותה מהבסיס מבלי שדיברו ביניהם שוב, ומבלי שידע שהתאהבה בו.

 

היא סיפרה לו על כל הרומנים לא מוצלחים שעברו עליה, וגם על הבית שגדלה בו ועל אבא שיום אחד קם ונעלם, על שיטוטים בלילות ברחובות הריקים והארוכים בתקווה להיתקל בו, ואיך הילדים בבית הספר צחקו עליה והיא הרגישה שהיא לא שווה כלום, אם אפילו אבא שלה יכול לעזוב אותה.

 

"ועכשיו?", שאל.

 

"עכשיו התבגרתי קיבלתי ביטחון. גברים אוהבים אותי. הברווזון הפך לברבור", אמרה. הוא צחק והיא ידעה שהוא מסוגל להבין וזה מה שהיה חשוב לה. בסוף הערב הוא הסיע אותה הביתה.

 

כשחזרה אליו למחרת פתח לה את הדלת בעיניים אדומות. "הלכתי לישון מאוחר אחרי הפגישה שלנו", כאילו קרא את מחשבותיה. הם נכנסו והוא מהר להשתרע על הספה.

 

"אני עייף", התנצל. ענבל שאלה אם הוא רוצה שתלך. "את יודעת מה יהיה הכי כיף?", ענה, "שגם את תבואי לפה ונרדם יחד". היא זזה באי נוחות. היא לא רצתה שישכבו לפני שתדע לאן זה הולך".

 

"זה עוד מוקדם מדי", לחשה לו.

 

עדו התמתח. "שבע שנים זה עוד מוקדם מדי?", שאל. ענבל צחקה. "את פה כבר שני ערבים", המשיך, "אני לא יודע מי את, מאיפה הגעת ומה את רוצה ממני. כל מה שאני יודע זה שאת מותק. את פה לא כל כך הרבה זמן וכבר יש בינינו הרבה אינטימיות", הוא עשה הפסקה, "נוצר מצב שיש צורך שתבואי לפה ונרדם יחד. אני מבטיח לך ששום דבר לא יקרה...", שטף הדיבור שלו נקטע.

 

להיטותו לשכב איתה היתה הוכחה נוספת

ענבל חשבה שהוא בטח שומע בעצמו עד כמה הוא נשמע לא אמין. השתררה שתיקה. עדו המשיך לשכב על הספה. ידו הורמה אליה בתחינה שתבוא, אבל היא נשארה לשבת על הכורסה. בלהיטותו לשכב איתה ראתה רק הוכחה נוספת לכמה שהוא גבר. היא ידעה שהיא רוצה להיות איתו וחשבה מה כבר יכול לקרות אם היא תצטרף אליו לספה וזה יקרה קצת יותר מוקדם ממה שהתכוונה, אבל נשארה במקומה ורק פלטה אנחה.

 

"עדו", אמרה-לחשה "אני רוצה להיות איתך, אבל אני לא יכולה לבוא לישון איתך על הספה כל כך מהר".

 

"זה בסדר", הוא חייך חיוך מרגיע. "את כל כך חמודה. אתמול הייתי בטוח שעומד להתחיל סתם עוד ערב ואז הטלפון הזה ממך ואת הגעת עם כל העוצמות האלה ועם הסיפורים שלך. דבר כזה עוד לא קרה לי. נראה לי שרק עכשיו אני מתחיל להגיב".

 

"מה זה אומר?", שאלה.

 

עדו שתק לדקה ואז אמר "ענבל, לא נראה לי שאנחנו מתאימים".

 

ענבל הרגישה חרב חדה ננעצת בראשה. "נהניתי מאוד כשהייתי איתך", המשיכה לשמוע אותו", אבל הקשר שאני מחפש הוא אחר ואני מעדיף לא לוותר על החלום".

 

"בטח", השיבה ענבל, "החלום יותר בטוח מהמציאות. אותו אנחנו יכולים לעצב כמו שאנחנו רוצים".

 

"אני בקטע של כיבוש"

עדו דיבר עכשיו לאט, כמעט בקודים. "אני לא טוב לנשים. אני בקטע של כיבוש, יש לי את מה שאני רוצה מכן ויש לי את השיטות שלי להשיג את זה. אני לא יודע אם אני רוצה לעשות את זה שוב. אני בטח שלא רוצה לעשות לך את זה".

 

ענבל שתקה.

 

"מה את חושבת על מה ששמעת עכשיו?", המשיך עדו.

 

"היינו ביחד רק שני ערבים", ענתה, "ולא ניתן להציל את אף אחד בזמן כל כך קצר".

 

"אני לא צריך שיצילו אותי", אמר וענבל ענתה "לא התכוונתי אלייך". היא אספה את התיק שלה והתכוננה לצאת מהדירה בדרך לא התאפקה ורפרפה עם שפתיה על שפתיו. אחר כך יצאה מהדירה והתחילה לצעוד ברחוב החשוך.

 

מה ששמעה לא גרם לה לשנוא את עדו. היא ידעה שאם היתה באה לשכב איתו על הספה, קרוב לודאי שהיה עושה גם לה מה שעשה לנשים הקודמות שהיו איתו, אבל ככל שחשבה על עצמה כעל כבשה שברגע האחרון ניצלה מגז, לא יכלה לחוש כלפיו טינה. רק צער גדול על כל השנים שבזבזה על גבר שהיה קיים בדמיונה בלבד, ועל כל הגברים שדחתה כי מבחינתה לא הגיעו לקרסוליו.

 

מלכתחילה לא אהבה אותו, חשבה, אלא את כל מה שבנתה סביבו. האם יכול להיות שגם היא כמו עדו העדיפה את החלום על פני המציאות?

 

האימייל של תמר